להכיל תסכול. כמה זה קשה לפעמים לתסכל אותה, להיות שם איתה כשהיא מתוסכלת ולא רוצה. להיות שם מול ההתפרצות, מול בכי קורע לב, כי היא באמת באמת רוצה. זה מה שהיא רוצה ואי אפשר. כי זה כואב לרצות כל כך וזה כואב כשאומרים לא וכי המציאות לפעמים פשוט לא מאפשרת. ולפעמים זה מציאות חיצונית ולפעמים אנחנו מייצגים את המציאות וצריכים להגיד לא.
ואיך אפשר לא לכעוס על ההתפרצות הזאת ועל ההשתוללות והצרחות והמכות וההשתטחות? איך אפשר לשרוד את הסופה הזאת ולהצליח להישאר שם אתם עד שזה עובר? ולהציע חיבוק שמחזיק את ההתייפחויות האחרונות.
והרגע הזה שהיא בוכה בידיים שלי, והגוף שלה נרגע בתוך החיבוק שלי, הראש כנגד החזה שלי ואני פתאום מבינה שהיא בוכה מבחוץ ואני בוכה מבפנים.
ולפעמים זה הכל נראה ומרגיש בדיוק אותו הדבר, רק שהתסכול הוא שלנו.
