היום שאחרי האחד בספטמבר

היום שאחרי האחד בספטמבר. ההתרגשות שככה קצת. נשארו המתח והחששות. נשאר הכיווץ בבטן. הוא ברקע, תחושת לוואי כזאת.

הילדים כבר במסגרת, אנחנו בבית או בעבודה או בכל מקום אחר, אבל לא איתם. ואנחנו מקווים שטוב להם.

יש קול רציונלי בראש שאומר שזה טוב להם, שהם מתפתחים ושמכל התמודדות חדשה גדלים. וזה נכון.

רק שהדאגה וגם האהבה לא תמיד מדברות באותה שפה עם ההגיון. וההגיון לא תמיד משכנע אותן.

אז אנחנו נעים בין זה לזה. אנחנו יודעים שהם יהיו בסדר. ואנחנו דואגים. זה לא פשוט להחזיק את זה יחד.


ביום שאחרי האחד בספטמבר יש גם ריקנות כזאת. הנוכחות של הילדים מורגשת דווקא כשהם לא כאן.

זה יכול לבוא עם הקלה, כי אוגוסט היה אינטנסיבי ודי. אבל זה גם בא עם איזה ריק שלתוכו דוהרות המון מחשבות אחרות. כל מה שלא רצינו לחשוב עליו.



אני חושבת על הורים שמסיימים חופשת לידה. שחוזרים לעבודה אחרי תקופה בבית עם הילדים. אחרי שינוי כל כך גדול בחיים ועכשיו שוב שינוי והסתגלות ולמצוא מחדש את האיזון- בין העבודה לבין ההורות לזוגיות ולעצמם .

חופשת הלידה היא כמו בועה כזאת. זו תקופה מאד אינטנסיבית, כי הטיפול בתינוק דורש את כל תשומת הלב שלנו. חופשת הלידה הופכת ומערבלת אותנו ואת מי שהיינו. עד שלאט לאט מתחילה התייצבות. לפעמים יותר קל לטפל בתינוק מאשר לחשוב על עצמינו.

ועכשיו, פתאום אנחנו עם עצמנו. לפחות לכמה שעות. אנחנו לבד, לרגע לא בתפקיד של הורה. פתאום מתפנה זמן להבין מה אני רוצה לעשות ואיך. ומה חשוב לי. זאת יכולה להיות הזדמנות להתחלה חדשה לגמרי, עבודה חדשה, תחום עניין חדש. לפעמים סדרי עדיפויות חדשים וזהות מקצועית חדשה.

אחרי האחד בספטמבר הראש מלא ברעש. מלא בשאלות- מה אני רוצה לעשות? איך אפשר גם לעבוד כמו שעבדתי וגם להיות הורה, כמו שאני רוצה להיות? מי אני עכשיו? הלידה וההורות משנים אותנו ומשנים את החיים שלנו.

ולפעמים העייפות כל כך גדולה, שקשה לחשוב.

ולפעמים צריך אומץ, להסכים להקשיב לעצמנו ולדאוג גם לעצמנו.


ההסתגלות של אחרי האחד בספטמבר היא לא רק של הילדים. היא גם שלנו.

וזה לוקח זמן. צריך להיות סבלניים. אני אומרת לבנות שלי שנקח את ההתחלות החדשות, כל יום ביומו. אבל בעצם, אני אומרת את זה גם לעצמי.

ומשתדלת לעשות רגע אחד של שקט, שקט אגם בראש, כל יום. לא משהו גדול, או דרמטי. פשוט כוס קפה שקטה, או מקלחת. או סתם לבהות.

כדי לשמוע את עצמי בתוך הרעש.


מתוך עמוד הפייסבוק החופש לפעול- יגאל בן אהרון