top of page

אמא רעה

noa shai anavim

עוד לפני הלידה הראשונה שלי קניתי, כמעט בטעות את הספר הכנה להורות של דיאנה אידלמן. הוא עזר לי בכל שלב שעברתי בכניסה לאימהות- לאט, בסבלנות ועם הרבה חמלה. הוא היה מונח על השולחן בסלון והייתי פותחת אותו כשהרגשתי שאני צריכה להבין מה קורה. מה קורה פה בבית, בזוגיות, מה קורה לי. המילים של דיאנה אידלמן עשו לי סדר. עזרו לי להבין ולהרגיש שזה הכל נורמלי. העייפות, מצבי הרוח, ההשתנות בזוגיות. יו ניים איט.

אחרי הלידה השניה שלי קניתי את הספר אמא רעה של איילת ולדמן. אמא רעה. זה בדיוק מה שהרגשתי. זה היה ספר עלי.


לא רציתי ספר שיסביר לי מה קורה. רציתי ספר שיתן מילים למה שאני מרגישה. שידבר על זה שחרא. שקשה. שאני לא האמא שהייתי עד עכשיו. כי הייתי אמא טובה. אבל עם הלידה השניה הכל השתבש. לא רציתי שיספרו לי כמה הכל מקסים ושנאתי אמהות שמחבקות את הבכור בזמן שהן מניקות את התינוק. לא יכולתי לשאת הקרבה של הגדולה כשהנקתי.

לא יכולתי לשאת את זה שלכולן קל. או לפחות ככה חשבתי.


כעסתי. כל כך כעסתי. כעסתי עליה, כמו שלא כעסתי מעולם קודם.

כעסתי על עצמי, שאני לא מצליחה להיות עם שתיהן לבד.

כעסתי וכאבתי את התחושה שבן לילה היא השתנתה ואיפה הילדה הקסומה שהיתה לי קודם. התינוקת שלי.


ולא ידעתי אז כמה אני כואבת את זה שאני השתניתי. ושאני לא יכולה להיות רק האמא שהייתי- מחבקת ואוהבת ומכילה. פתאם אני אמא שכועסת. פתאם אני אמא מפחידה. אני חושבת שזה הפחיד גם אותי.

אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהספר הזה, הוא האמירה של איילת ולדמן על איך החברה מציירת אימהות מכות כמפלצות, כי אז כולנו יכולות להרגיש ממש טוב עם ההורות שלנו. אנחנו יכולות לעמוד מהצד ולהרגיש שזה לא אנחנו.


כמה זה קשה לנו להסכים להכיר במצוקה. להסכים להרגיש את המצוקה ולדבר אותה. איזה פחד זה להרגיש חוסר אונים מול הילד שלי. מרוב שאני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה בכלל לראות את הקושי שלו. וכשהערב יורד, אני גם מרגישה כל כך אשמה- כי אני זאת שהבאתי לה אחות ושיבשתי לה את החיים, כי אני לא מצליחה להיות המבוגרת האחראית ולהכיל אותה, כי אני לא מצליחה להיות האמא שאני רוצה להיות.


היום, ממרחק, אני מצליחה קצת יותר לראות. את החוט החזק הפנימי הזה, שהיה שם ביני לבין הגדולה שלי (שהיתה כל כך קטנה). את החבל הטבור הבלתי נראה שהעביר את הקושי שלה אלי והחזיר לה את הכאב שלי. וזאת היתה תחושה שהיתה הרבה יותר חזקה מכל הגיון או מחשבה ראציונלית. ויכולתי אז רק להרגיש את זה , לפני שיכולתי להבין את זה או לתת לזה מילים.


אני כותבת עלי, אבל אני יודעת שיש עוד הורים שמרגישים ככה. שמרגישים רעים. שמרגישים רע. שהם לא ההורה שהם מכירים או רוצים להיות. וזה מערער.


אני לא מעגלת פינות ומיפה את המציאות. הבטחתי את זה לאמא שהייתי אז.

הייתי אמא רעה. אני עדיין, לפעמים, אמא רעה.

לפעמים אני לא רוצה להיות אמא, לא יכולה להיות אמא. לא יכולה להיות האמא שאני רוצה.

אבל אני כל הזמן משתדלת. יש לי גם רגעים שאני אמא טובה. יש לי רגעים שאני מסתכלת מהצד ורואה- את הטעויות, את מה שעשיתי נכון. ואת מה שאני לא יודעת. יש לי רגעים של אהבה. רגעים שאני מרגישה מבפנים את הקשר שלנו. שבחבל הטבור הבלתי נראה הזה, שביני לבינן יש כל הזמן זרימה. לפעמים לא נעימה. לפעמים חזקה וממלאת. ואני מזכירה לי את התחושה הזאת. כי אותה הכי קל לשכוח.


Comments


 תל אביב   |   ימי שני: 8:00-12:00​ , ימי רביעי: 8:00-18:00  |   טלפון: 052-4200540   |   מייל:noa@noashaianavim.com  

האתר נבנה ועוצב ע"י Rony Graphics || TAilor Made

© 2021 Noa Shai Anavim

bottom of page