הורות מורכבת מהמון רגעים קטנים. רגעים קטנים ושונים אחד מהשני. לפעמים אפילו רחוקים בקיצוניות אחד מהשני. כששואלים על חווית ההורות, אני תמיד אגיד שתלוי מתי שואלים. תשאלו הורה שמחזיק בידיים שלו את התינוק הקטנטן שלו והיא יגיד השתאות או התרגשות או אהבה או בלבול, אבל תשאלו הורה שקם בלילה בפעם המיליון ויכול להיות שהוא ירגיש מתוסכל והאמיצים מודים שהם גם כועסים. (אין הגיון לכעוס על תינוק בלילה, אבל זה פשוט קורה, זאת האמת). יש רגע מלא סיפוק כשהילדה שלך מצליחה לעשות משהו שכל כך היה לה קשה ורגעי ההתכרבלות לפני השינה ממיסים אותנו ומשכיחים את מאות הרגעים אחר הצהרים שבהם רצינו לתלוש לעצמנו את כל השיער מתסכול וכעס ... לפעמים אנחנו מסתכלים עליהם ורואים את עצמנו. וזה יכול להיות נעים ויכול להיות מעציב. ועוד לא דברנו על רגשות אשם. בשבילי הדרך הכי טובה להבין את ההורות, לצלוח אותה וגם להנות ממנה (תלוי מתי שואלים 😉) היא לנוע בין הרגעים הקטנים לתמונה הגדולה. לזכור שכל רגע הוא רגע אחד- גם כשטוב ואני עפה וגם כשקשה ואני רק רוצה לעוף. ומידי פעם להסתכל על הילדים ממרחק, על עצמי ועל היחסים ולחשוב- ממה אני שמחה ביחסים, על מה אני גאה ומה עוד יש לי לשפר. ולפעמים גם על מה אני מתחרטת, רק כדי ללמוד לסלוח לעצמי קצת.
