אני זוכרת את התפרצות הזעם הראשונה שלה. אני זוכרת את המיקום המדויק, את המראה שלה , של המלאכית הקטנה שלי, זרוקה על רצפת פרקט, בוכה, צועקת . היא חסרת אונים ואני חסרת אונים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה קורה לי כשהיא מאבדת את זה. אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה.
אחריה באו עוד המון התפרצויות- ברחוב, בבית, בגן שעשועים. כל דבר יכול היה להיות טריגר להתפרצות - כשלא עושים מה שהיא רוצה ולפעמים גם כשכן. כשהיא לא יודעת מה היא רוצה ועוד יותר כשהיא לא מובנת. מה שאני לא שוכחת זה את מעגל התסכול. את התחושה של חוסר האונים שלי מולה- לא מבינה אותה, לא יכולה לעזור לה , לא מצליחה להרגיע. ועם חוסר האונים בא כעס ואשמה ותסכול . וגם הרצון לעשות הכי נכון והכי טוב אבל כשזה לא עובד....
ילד מתפרץ יכול להפעיל את הטלטלה הפנימית שלנו. רגע אחד הכל קסום, רגע שני תסכול וחוסר אונים. וכמה פעמים ביום אפשר להכיל את זה?
אני זוכרת את התחושה. ואני מרגישה את הזיכרון שלה מתעורר בי גם כשאני רואה אמא וילד ברחוב בדיוק ככה. והלב שלי יוצא פעם לילד ופעם לאמא (או אבא, או סבתא). אני מבינה את התסכול וכל מה שאני רוצה להגיד לה הוא שאני יודעת איך זה מרגיש, שזה קשה. שזה קשה לא לדעת מה הם רוצים. שזה קשה להיות המבוגר האחראי ולהתעקש או לשים גבול. וזה הכי קשה כשאין לנו מושג מה לעשות.
זה קשה להכיל את התסכול שלהם ולראות אותם בוכים.
וזה גם קשה כבתוך כל זה אנחנו גם כועסים. עליהם ואז על עצמנו. ורגשות אשם. וגם בושה קצת, שככה אני לא מצליחה. ואיזה מין אמא אני בכלל.
וכשזה קורה לי היום, כשאני יוצאת לגן עם ילדה ממררת בבכי, אני מקווה שאף אחד לא יודע שאני מדריכת הורים. ואיך זה שאין לי מושג מה לעשות. ואני מחייכת במבוכה לעוברים ושבים וגם לפעמים לא יוצרת קשר עין. אבל לפעמים זוכה לאיזה חיוך מבין ונזכרת שאני לא לבד.
אבל דבר אחד אני יודעת היום שלא ידעתי אז. שזה לא חייב להיות ככה, בכל העצמה. שאם לוקחים זמן, להתבונן באופן רגוע על היחסים ועל השלב החדש הזה, ויחד עם ידע וכמה כלים פרקטיים, זה יכול להיות קצת יותר פשוט. קצת פחות מטלטל. לילד ולהורה. וגם אני יודעת, שזה תהליך. שהם לומדים על העצמאות שלהם ועל תסכול ועל המציאות. וגם אני לומדת, משתדלת - להות קשובה ואמפטית ואסרטיבית והכל ביחד- גם כלפיה וגם כלפי עצמי.