יש לי רגעים שאני מצליחה להתבונן עליהן מהצד. לעשות זום אאוט מכל היום יום והיחסים ורק להסתכל על האופן שבו הן משתנות.
זה ממש מדהים שאפשר לראות את הדברים קורים, לראות את תהליך הגדילה שלהן.
במהלך החודשים האחרונים אני רואה בהשתאות איך הילדה שלי הופכת לנערה. זה קורה לאט לאט. נכנסים למעלית ובמראה אני קולטת שהיא עומדת לידי והיא בגובה שלי. נורא מוזר להיות אמא שלא צריכה להתכופף בשביל לדבר עם הילדים. שגובה העינים שלה הוא גובה העינים שלי.
תחומי העניין שלה משתנים. פתאום היא מודעת לעצמה אחרת, וגם לסביבה. ושוב, זה מדהים לראות כמה היא מזכירה לי את עצמי. וגם לא. פתאום נרקמת אינטימיות חדשה בינינו, של אמא ובת. שהיא אחרת מזאת שיש לי עם האחיות שלה. וגם מזאת שהיתה לי איתה עד לפני רגע. ויש משהו נעים ומהפנט ומרגש ולא פשוט בלפגוש את המתבגרת שלי.
מרתק לראות איך ילדה הופכת מתבגרת. איך בת ה- 9.5 עסוקה בעולם של ילדים ובת הכמעט 12 עברה שלב. שלב בלתי נראה, אבל מאד מוחשי. ואיך עדיין הן יכולות לזרום יחד למשחק ועדיין הן רבות, שעל זה כנראה אין מגבלה של גיל.
ובת ה 9.5 מסתכלת על אחותה ולא ברור אם היא מבינה את השינוי. היא בעולם שלה, עיניינים עם חברות, מחפשת מקום בבית ובעולם- בין האחות הגדולה לקטנה. בין הבגרות המיוחדת שלה לדימיון האינסופי.
והקטנה. היא היתה התינוקת שלי. רק שהיא גדלה על ספידים. כל הזמן רצה לצמצם את הפער. בת ארבע עם גישה של בת 14. משרבבת לתוך משפט הכי סתמי "אגב"... ו "האמת"...כאילו שזה סביר שהיא מדברת ככה. יושבת בשולחן ארוחת הערב ומספרת על היום שלה ודורשת שיקשיבו. שוקעת במשחק דימיוני עם עצמה והבובות. והיא כבר לא תינוקת. היא ילדה. מזל שהיא עוד מתפנקת איתי קצת, כשהיא לא עסוקה בלנהל אותי ואת הבית.
אני מתעכבת על הרגעים האלה שאני מצליחה להסתכל מהצד. שאני לא בתוך המערבולת של היוםיום, הראש קופץ מדבר לדבר מריבים, לכעסים, ליבבות, לסתם מנהלות.
ואני מנסה להחזיק בהם ולזכור אותם טוב טוב. שלא יברחו לי. שלא אשכח.
כל הדברים היפים באמת/ דניאלה ספקטור
כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב הפועם בקצבו של הלב