כבר כמה שבועות אני שואלת את אמא שלי למה היא לא אמרה לי לפני 14 שנה. למה היא לא אמרה לי את כל האמת על הורות. איך זה שהיא לא אמרה לי כמה זה אינטנסיבי. כמה זה שואב ואיך זה הופך את החיים.
לפעמים נדמה שזה אחד הסודות הכי שמורים. שגם הורים לא אומרים לחברים שלהם איך זה באמת.
קשה להסביר את האינטנסיביות הזאת. מה זה להיות במענה לצרכים של מישהו אחר כל הזמן. זה כל כך אינטנסיבי שאנחנו לא שומעים את המחשבות לנו. אין לנו מושג מה אנחנו רוצים, או צריכים. זה יכול להיות בסיסי כמו ללכת לשירותים או לאכול. לפעמים אנחנו לא יודעים אפילו מה אנחנו מרגישים.
כשאני שואלת הורים אחרי לידה למה הם מתגעגעים בחיים שלפני, הם מדברים על הספונטניות. וזה לא שהם היו קופצים על מטוסים לחופשות ספונטניות בחו"ל. זה הפוטנציאל, הם מסיבירים לי. יכולנו ללכת לאן שרצינו, מתי שרצינו. זה בכלל לא משנה אם ניצלנו את זה או לא. אם ריצנו הלכנו לאימון, קבענו עם חברים לבירה. היום אנחנו צריכים לתאם, כל יציאה היא לוגיסטיקה. ומי ידע שזה יכול להיות כל כך קשה להשאיר תינוק עם מישהו אחר. שיכול להיות כל כך קשה לקחת זמן לעצמנו.
זה לא רק הלוגיסטיקה. זה הקושי להתנתק. לפנות לעצמנו זמן. להעביר את עצמנו לראש סדר העדיפויות. זה מרגיש לא לגיטימי. הם צריכים אותי, אז איך אני יכולה לדאוג לעצמי עכשיו?
יש משהו מפחיד בלקחת זמן לעצמי. מה יקרה אם אני לא אדע מה לעשות בזמן הזה? אולי כבר שכחתי מה זה אומר להיות אני. שכחתי ממה אני נהינית. אולי אני אגלה שמסתדרים בלעדיי או שלא צריכים אותי בעצם. זה מפחיד לאבד את עצמי לטובת ההורות, אבל זה גם מפחיד לאבד את עצמי בתוך ההורות.
אז אנחנו מתמסרים. שמים את עצמנו בצד. האמת שאנחנו בעיקר מתמסרות. אנחנו האימהות. למרבית האבות, כך נדמה, יותר קל לשמור על עצמם ופחות ללכת לאיבוד. המציאות מעודדת את זה. רוב האבות חוזרים לעבודה והיומיום שלהם לא משתנה באותו אופן שמשתנה היומיום של האימהות. הם ממשיכים ללכת לעבודה, לאכול צהרים, לדבר עם מבוגרים. יש להם עוד תחומים שמעסיקים אותם, לא רק ההורות. לפעמים ללכת לאימון או לשתות עם חברים זה עוד עוגן, שעוזר לעכל את השינוי. להאט אותו.
האימהות, בדר"כ נשארות בבית. הן עסוקות בטיפול 24 שעות ביממה. לפעמים יש ימים שלמים שיש עליהן תינוק, פיזית. הן לא מרגישות את גבולות הגוף שלהן. חלקן עוד מתאוששות- פיזית ורגשית- מהלידה. אבל הן נשאבות לתפקיד ההורי מהרגע הראשון. וזה מעבר כל כך קשה. והדאגה והחרדה ותחושת האחריות ורגשות האשם. הכל יחד. זה היומיום של אימהות אחרי לידה.
יש גם אימהות שמרגישות אחרת. שמצליחות לראות את עצמן בתוך האימהות. שדואגות לעצמן. הרבה פעמים הן מרגישות חריגות בין כל האימהות. כאילו שזה לא בסדר. יש גם אבות שחווים את המעבר להורות אחרת. שהשינוי בחיים קשה להם. בין אם הם היו רוצים להיות בבית בעצמם ומתקשים להבין את הניתוק והחזרה לעבודה. ובין אם התלות ואובדן החופש מפחידים אותם. זה שינוי בלתי הפיך.
וזה לא רק אחרי לידה. אלה החדשות הרעות. ההורות אינטנסיבית.
הילדים שלנו צריכים אותנו לאורך כל הדרך. אבל לא באותו האופן. הם צריכים את הנוכחות שלנו (אבל לפחות ישנים לילה שלם), הם צריכים שניתן להם ביטחון (אבל גם נלחמים על עצמאות), הם צריכים שנאהב אותם ונחבק אותם ושנדאג להם. זה עדיין אינטנסיבי, אבל אחרת.
אבל הם גם צריכים שנקח לעצמנו זמן. שנדאג לעצמנו. אלה החדשות הטובות. הם צריכים שנהיה מודל עבורם. שהם יסתכלו עלינו וילמדו מאיתנו איך להקשיב לעצמם ואיך למצוא איזון בין הצרכים שלהם ולבין הנתינה לאחרים. הם צריכים מודל שלא מוותר על עצמו. ולמרות שזה קשה, זה אפשרי. רק מצריך אימון. ואם מתחילים בשלב מוקדם בהורות, זה אפילו הופך קל יותר. זה שינוי פנימי והוא לוקח זמן. לכל אחד ואחת יש קצב אחר. לפעמים, כמו אצל הילדים יש רגרסיה. ששוב קשה לצאת, ששוב שוכחים את עצמנו. בגלל זה הורים צריכים תמיכה ועידוד. אחת מהשני וגם מהסביבה. שיעזרו לנו לשמוע את עצמנו ולפנות לעצמנו זמן. אנחנו נהיה טובים יותר לעצמנו. ואם זה לא מספיק חשוב, נהיה הורים טובים יותר לילדים שלנו.
