אני לא בטוחה איך אני אצא מהתקופה הזאת.
אני לא התכוונתי לחינוך ביתי. זה לא מתאים לי, זה לא אני. להיות כל כך הרבה שעות עם הילדים. אני לא בנויה לזה. אני צריכה שעות עם עצמי, אני צריכה רגעים של שקט. אני רוצה לעבוד. זה קשה להיות כל כך הרבה ימים בבית עם הילדים. זה אינטנסיבי ועמוס. כל רגע מישהו צריך אותך, קורא לך.
ואני נהיית קצרה, חסרת סבלנות. או שאני משחררת מסכים. זה נותן שקט. ואז אני כועסת על עצמי ועליהן. אני בעיקר מתוסכלת כי אין לי שליטה. אין לי שום שליטה על החיים עכשיו.
ברגעים הטובים, אני מנסה לא להבהל מזה. ברגעים הממש טובים - אני נהינית מאד עם הילדות. אבל האינטנסיביות הזאת, 10 ימים רצופים עם הילדים 24/7, מחזירה את המטוטלת שלי בגדול.
אני קמה בבוקר אופטימית, יש שקט בבית ואני שומעת את עצמי חושבת. יש לי רעיונות, אני מפנטזת על היתרונות שבתקופה הזאת. איך נעשה דברים ביחד, נמציא את הביחד שלנו מחדש. וזה באמת קורה. הכי כיף כשזה נוצר מעצמו, בלי שאני מתאמצת. פתאום איזה משחק מחבואים משפחתי עם מלא צחוק, או לשבת כולנו לראות יחד איזה סרט ולנשנש.
אבל זה לא נשאר אידילי. זה החיים פה, זוכרת? עוד לא התחלנו את היום והן רבות. ויש ויכוחים. וזאת לא רוצה לשבת ללמוד וזאת לא רוצה להכנס למקלחת. ואחת מסתובבת עצבנית וזועפת. ואני לא מבינה למה ועל מה ואני מתעצבנת. אני קודם כל מתעצבנת. כי צריך שקט וסבלנות ומרחק בשביל להזכיר לעצמי שבטח יש לה סיבה להיות עצבנית. ושאולי אני אשאל אותה. אבל אני לא כל הזמן יכולה להכיל את הכל. באמת.
אני יודעת שהן לא ממש מצליחות לעכל את המצב. ושהן צריכות אותי שאעזור להן. שנדבר דווקא את הפחד והגעגוע לשגרה. שלפעמים, הדרך שלהן להגיד את זה היא לכעוס על דברים אחרים בכלל.
לפעמים זאת גם הדרך שלי.
אז אני במטוטלת שלא נגמרת. רגע לכעוס על הכל, רגע לרצות לברוח. להרגיש חנוקה בבית ושהכל סוגר עלי. ורגע אחד להתבונן על הכל מהצד. על הילדות, על המשפחה, על כל מה שקורה פה עכשיו. ואז לנוע לאט לרגעים קטנים של שמחה . ולהרשות לעצמי גם להיות שם עוד. לעשות איתן שטויות. להיות איתן באמת. ולא בכל הרעש שבראש.
אם יש דבר אחד שיקל עלי את התקופה הזאת, זה פחות לכעוס על עצמי. פחות לכעוס כשאני מאבדת את זה. פחות מהביקורת הפנימית האינסופית. לדעת שזה אני עוד כאן, איתן, שאני קמה בבוקר, זה שעוד לא התקשרתי ובקשתי שיקחו אותי לבידוד באופן יזום, זה המון.