כשאני משאירה אותך בוכה בבוקר זה שובר את ליבי. אני עומדת מולך, מנסה להבין. מנסה להבין מה את אומרת לי בבכי, דרך המילים. מנסה לא להקשיב לכל הפחדים שלי שמתעוררים, כל המחשבות על מה קורה לך שם בגן או בצהרון, למה את בוכה. למה את לא פשוט אומרת לי?
ואני יודעת שאת כנראה לא יודעת בדיוק להגיד. את כרגע בעיקר מרגישה. ואני מנסה לזקק את ההבנה שלי להכי מדוייק שאפשר. להבין איזה מין בכי זה. ואני בלי פתרונות והחיים לוחצים שאצא כבר, שלא אבהל, את תהיי בסדר. ואני קרועה. והולכת. אבל הבכי שלך הולך איתי.
אני יודעת שזה עניין של זמן והסתגלות. אומרים לי את זה כל הזמן. ולאט לאט את תכירי אותם והם יכירו אותך. ויהיה לך שם טוב. תשחקי עם ילדים, תלמדי, תתפתחי , תגדלי.
אבל הרגע, הרגע הזה- אני חייבת לדעת למה את בוכה. אני מרגישה את הכאב שלך. אבל אני צריכה לדעת שזה באמת רק כאבי הסתגלות. ששום דבר רע לא באמת קורה. פשוט את לא רוצה להשאר שם לבד.
ואני יודעת שאת לא לבד. אבל מה זה עוזר מה שאני יודעת. אני גם יודעת שיבוא היום שלא תרצי ללכת הביתה, כי היה כל כך כיף שם בגן.
ואני מנסה להגיד לך את זה בחיבוק שלי. כי מילים, יש להן יכולת מוגבלת עכשיו. אני אומרת גם במילים. ואז אני קצת מתעצבנת. כי די. כי אי אפשר כל בוקר בכי. כי זה קשה גם לי.
ואז אני כועסת על עצמי שאני כועסת ומחבקת אותך שוב. ומקווה שהבוקר אני לא אצטרך לשחרר את האחיזה שלך אצבע אצבע (את מחזיקה חזק…). אני מקווה שהבוקר את פשוט תחייכי אלי ותגידי לי- "ביי, אמא".
וזה יקרה. אם לא היום, אז מחר. אני מזכירה לך ולי.
