• נועה שי ענבים

הורות. קורונה. שחיקה


אמא! אמא! אמא!

אי אפשר לשמוע את זה יותר. אם עוד משפט יפתח במילה אמא, אני אשתגע. זה גורם לי תחושה של מחנק. ממש פיזית.

ככה שתפה אותי אמא בפגישה השבוע. והיא לא היחידה.

אבל למה אין כוח יותר? אני אמא עם סבלנות, עם המון כוונות טובות. אבל אם עוד ערב יגמר במאבק על מקלחת או במשא ומתן על כל דבר הכי פשוט, אני אקום ואלך. כלומר לא באמת. כי אין לי לאן ללכת. זה תפקיד שאי אפשר להתפטר ממנו. אז מה אפשר לעשות?



פעם, לפני היינו הורים, היתה לנו יותר סבלנות. יותר יכולת להתמודד עם שינויים. ואז הגיעה ההורות, שזה תפקיד שאין ממנו חופשות או הפסקות. שאי אפשר לשבור את הכלים וללכת. תפקיד שמדיר שינה מעינינו- פשוטו כמשמעו. יש בו רגעים של שמחה ולפעמים של אושר ומשמעות שאין בשום תפקיד אחר. לפחות עבור חלקנו. הוא תפקיד שחשוב לנו. גם כשקשה. אבל הוא אינטנסיבי. באופן שלא היינו מוכנים אליו.

ואם אנחנו לא לוקחים הפסקות קטנות ולא ממלאים את החיים גם בדברים שממלאים אותנו ומשמחים אותנו והם עבורנו ההורים, אז אנחנו נשחקים. כי בשביל להמשיך להיות הורה שמח, הורה שיש לו סבלנות ושלא מאבד את זה על כל דבר, צריך אויר. צריך להתמלא.

זה נכון לגבי הורות בשגרה. זה ממש חלק בסיסי בהורות. לא הזהירו אותנו מראש, אבל אנחנו מבינים את זה די מהר. ואם לא מהר, אז בהדרגה. בשנים הראשונות מאד אינטנסיביות, בכל רגע נתון יש עלינו פיזית איזה ילד שצריך משהו. אנחנו עושות פיפי עם ילד במנשא. אנחנו מכיות לנו כריך- ומישהו מבקש דווקא את שלנו. אנחנו מתעוררות בלילה ונונות מענה כל הזמן לצרכים של אחרים. בעיקר הילדים. אבל לא רק.


אבל עכשיו יש משהו נוסף וצריך להגיד אותו. שנה וחצי של קורונה השאירו אותנו שחוקים. על האינטנסיביות הרגילה של השגרה. החיים שהם התמרון הקשה שבין הבית , הורות, עבודה, זוגיות ועצמי.

עכשיו, על כל זה נוספו אי ודאות והחשש המתמיד שמשהו ישתבש. עבור רבים הקורונה מביאה איתה ממש חרדה. על עצמם, על הילדים, על המשפחה.

בשנה וחצי האחרונות הבנו שהשגרה יכולה להיות מופרת בכל רגע. סגר, בידוד. יש מסגרות חינוך , אין מסגרות חינוך. עם מסיכות, ריחוק חברתי. לכל אלה יש מחיר מצטבר.




אנחנו עייפים. ולא היינו בחופשה כל כך הרבה זמן. לא עצרנו ופשוט אפשרנו לעצמנו לנוח.

עכשיו יותר מתמיד אני מבינה שזה לא שאלה של פינוק. זאת שאלה של בריאות נפשית. כי לחיות ברמה כל כך גבוהה של סטרס במשך תקופה כל כך ארוכה- שוחק. מרוקן מכוחות. ואנחנו מתפקדים על אדים.

זאת הסיבה שבגללה אנשים ממשיכים לנסוע לחו"ל למרות האזהרות. ממשיכים לנסות לחיות, לצאת , לבלות. פשוט כי נואשים להפסקה, לתחושה של נורמליות ובעיקר למלא מצברים.

אני כותבת את כל זה אחרי שבועיים של בידוד. שבאו אחרי חופשה. בפעם הראשונה הרגשתי שהחופשה הזאת הצילה אותי. ואם לא החופשה הזאת, לא הייתי יכולה להתמודד עם הבידוד. במהלך החופשה, פתאום הרגשתי כמה היייתי צריכה לעשות משהו שהוא רק בשבילי. רק לנפש. בלי עבודה. בלי כביסה. לעשות דברים שאני אוהבת. והרגשתי איך הכוחות חוזרים אלי. והבנתי , שכבר שנה וחצי לא שאלתי את עצמי מה שלומי ובעיקר, לא דאגתי לעשות דברים שישמחו אותי ויטעינו אותי.

וגם במהלך הבידוד, שהתחלתי אותו מלאת אנרגיות ואופטימית, ראיתי איך לאט לאט אני נכבית. איך אני חוזרת לקטר על אותם הדברים היומיומיים. איך הריבים של הילדים יכולים לשגע. איך הסבלנות פוחתת.



אני מבינה שהשנה הזאת של הקורונה לימדה אותי גמישות והתמודדות עם אי ודאות וחוסר שליטה. לא בחרתי ללמוד את זה, המציאות פשוט אילצה אותי. אבל אני מבינה גם, שהדבר שיעזור לי ולהורים אחרים, להצליח להחזיק את הראש מעל המים ואולי אפילו לחייך, הוא לא שכוח לדאוג לעצמנו. להעלות את עצמנו קצת יותר גבוה בסדר העדיפויות. להזכר מה הדברים שמשמחים אותנו. קטנים כגדולים.

לשבת בשקיעה בים. כוס יין בערב במרספת. חברים טובים. ספר טוב שגורים לך לשכוח הכל. הליכה בחוץ עם מוזיקה או פודקאסט. להיות לבד.

תמצאו מה עושה לכם את זה. ותעצרו הכל. ותקחו לכם את הזמן הזה. תמיד יהיה מישהו שמוכן להיות עוד עם הילדים. זה גם בשבילם. זה בשביל שכולנו נהיה יותר שפויים ויותר בטוב.

59 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול