• נועה שי ענבים

אין לי אויר מהמחשבה על עוד סגר

עוד סגר.

מהבוקר אני עם לחץ בחזה. הנשימה לא עוברת חלק. ויש איזה עקצוץ בעינים. רק מהמחשבה על עוד סגר.

זה לא הפחד מהוירוס או תחושת סוף העולם, כמו בסגר הראשון. זה לא העייפות המצטברת והייאוש של הסגר השני. זה משהו אחר. זה הקלות שבה החיים שוב משתבשים. איך, כשכבר היה נדמה שהחיים חוזרים למסלולם, פחות או יותר, עוד פעם שמים ברקס.

כרוניקה של שיבוש ידוע מראש. ולמרות שהוא ידוע מראש, למרות שכבר עברנו שני סגרים וכל מיני שיבושי חיים מאז מרץ, עדיין זה מערער אותי.

זה מטלטל אותי.



בסגר הראשון הייתי בפאניקה. הקפיאה הזאת של החיים, ברגע אחד, נחרטה בי. אז הייתי מבולבלת ובאמת שלא הבנתי מה עומד לקרות ומה יהיה על החיים שלנו. בהתחלה השתגעתי מהשהייה בבית. אחר כך, כמו שחשדתי שיקרה, התרגלתי. עד שהיה לי קשה לצאת חזרה.

לאט לאט, החיים חזרו. הכוח הפנימי הזה, שרוצה לחיות ולפגוש אנשים ולעבוד ולהיות בעשייה ולהיות בחוץ, הוא חזר ומילא אותי אופטימיות ושמחה. ולא רק אצלי, גם אצל הבנות. ככל שהתארכו הימים בבית והלמידה מרחוק והריחוק החברתי, הן נבלו. לנגד עיני, שלוש ילדות שמחות מלאות חיים, נובלות. לא רוצות לצאת, לא מוצאות מה לעשות, נשאבות עוד ועוד למסך. משוועות לחזור לבית הספר ולפגוש חברים. זה כאב לי פיזית לראות אותן ככה. וגם שימח אותי, כי הבנתי שגם הן, כמוני, זקוקות למפגש ולחברה ולחיים נורמליים.

הן היו מאושרות לחזור לבית הספר. לצאת מהבית. אפילו ללמוד.


אולי בגלל זה הסגר הזה מתסכל אותי. מייאש אותי. השחיקה הרגשית כל כך גדולה, שאפילו שהסגר היה צפוי, הידיעה שהוא מתחיל, ממש מעבר לסופ"ש מדכאת אותי. אני עצובה מהמחשבה ששוב הן יהיו בבית. ששוב אני אהיה בבית. אני זקוקה למפגש עם אנשים. עם הורים. עם אימהות ותינוקות. אני זקוקה למפגש עם חברים ומשפחה. אני לא בנויה לריחוק החברתי הזה. השבוע ישבתי עם אימהות במעגל, אני על המחצלת והן במעגל עומדות עם מנשאים או עם תינוק על הידיים. לרגע שותות קפה חם. נמצאות יחד. ולרגע הרגשתי את הקסם הזה של היחד. כמו קודם, לפני הקורונה.



בסגר הראשון כתבתי שאני לא בנויה לחינוך ביתי. זה עדיין נכון, אבל עם זה אני אסתדר. אני באמת לא יכולה בלי חברה ומפגש אנושי. זום זה נחמד ופותח הרבה אפשרויות. אבל זה לא מחליף את המפגש האישי. את התחושה של הקרבה כשנמצאים יחד. את החיבוק.


בסגר הראשון הייתי מבוהלת , עשיתי כל מה שיכולתי לייצר לי עבודה ושגרה וקרקע יציבה. בתחילת הסגר השני השתבללתי. רציתי רק להיות עם עצמי, בבית, בלי מאמץ. לאפשר לעצמי להיות עצובה שהחיים ככה שוב משתבשים, רגע אחרי שנדמה היה שכבר חוזרים לשגרה. לא כתבתי מאז הסגר השני. היה לי הרבה מה לכתוב , אבל לא היה לי כוח. והרשיתי לעצמי.


וככל שהזמן עבר, התאוששתי. והמציאות חזרה בהדרגה. הילדות חזרו לבית הספר, החנויות חזרו, התחלות חדשות. שוב יש הרגשה של חיים. מפגשים עם הורים, מעגלים עם אימהות בגינות. מפגשים עדינים בקליניקה. אפילו מיני חופשה, שרק הדגישה כמה זמן לא היתה פה חופשה טובה, ככה בלי עבודה ובלי דאגות. וכמה זמן לא היה לנו זמן לעצמנו, נטול ילדים או פשוט זמן לבד עם עצמי.


ואולי זה מה שקשה לי עכשיו יותר מהכל. חוסר היציבות הזה. השבריריות. אני יודעת שהתקופה הזאת תחלוף. שהחיים יחזרו לשגרה. אני מבינה שיהיו דברים שישתנו ויהיו דברים שהתשוקה לחיים תחזיר אותם בכל הכוח. אבל מתי? וכמה עוד סגרים והתפרקויות קטנות נעבור בדרך?

אני יודעת את כל זה בראש, אבל הלב שלי עוד לא השתכנע. והוא מחפש קצת וודאות בכל הבלבול הזה. בשביל הילדות שלי ובשביל עצמי.





פוסטים אחרונים

הצג הכול