• נועה שי ענבים

החזרה לשגרה מפחידה אותי

אני מפחדת מהחזרה לשגרה.

לא חשבתי לרגע שאצליח להתרגל לתקופה הזאת. להיות בבית כל כך הרבה זמן. להיות בבית עם הילדים כל כך הרבה זמן. יש רגעים במהלך היום שבא לי לברוח. ולמרות כל זה אני מפחדת מהשינוי.



האמת, אני מופתעת מכושר ההסתגלות. קרה פה תהליך, מאז שהקורונה נכנסה לחיינו והחיים הוקפאו. הימים הראשונים, התקופה הראשונה, היתה הלם. העבודה נפסקה באחת, החיים כמו שהכרנו אותם נפסקו והמגע האנושי הפך מרתיע. אני חושבת שזה הכי קשה לי. גם עכשיו.

כל בוקר קמתי לפרק של מראה שחורה. אחרי שבועיים הרגשתי שהקירות סוגרים עלי, שאני חייבת לצאת. שעוד "אמא" אחד ואני קופצת (זה עוד לא עבר…). רציתי כוס קפה, בחוץ, בנחת, באיזה בית קפה. לקנות משהו בלי סיבה. לעבוד. לפגוש אנשים, חברים, משפחה. בהדרגה הקצב ירד. ישנים יותר, קמים לאט. לא רצים ממקום למקום, אין לחץ של התארגנות בבוקר. זה מדהים כמה זה משנה את היום. ונוצרה איזו שגרה. עמוסה ואינטנסיבית, אבל אחרת. הבית נכנס לקצב כזה, של הימים האלה.

יש לחצים מסוגים אחרים- אין פרטיות. לאף אחד מאיתנו. אין כמעט זמן זוגי. ולפעמים כל המתחים מתנקזים לזוגי, אז מי בכלל רוצה או יכול לייצר זמן ביחד. ואצל זוגות שהורה אחד יוצא לעבודה יש תחושה שהחיים שלו או שלה נמשכים וההורה השני נתקע. זאת חווייה שמביאה איתה מתח- ולא משנה מי מבני הזוג הוא זה שבבית. הטיפול בבית הוא סיזיפי ואינסופי. כביסות, בישולים ואלוהים, כמה כלים… איך מכניסים סדר בכאוס הזה של צעצועים, בגדים ושהות במשך 24 שעות .


והנה מתחילים לדבר על חזרה לשגרה. ואני מבינה שאני מפחדת.

בהתחלה הכי הייתי מוטרדת מחוסר הודאות- איך חוזרים מתי חוזרים? ההדרגתיות עוזרת להכיל את חוסר הודאות. גם הילדים מפחדים ונצטרך להכיל פה תהליך מחודש של הסתגלות. שמחה וקושי ביחד. רואה את הכותרות על ילדים שחוזרים לבית הספר במסיכות וציפייה לשמור מרחק בהפסקות וקשה לי לנשום.



מפחיד אותי שהחיים ישתנו. לפגוש אנשים ולא לדעת אם אפשר לחבק או לתת יד. כשהמתבגרת מושיטה מרפק, זה מעלה בי חיוך. אבל אני לא רואה איך אני מעבירה את זה בחינניות. המגע האנושי חסר לי ואני מרגישה אותו עומד ביני ובין האדם שמולי. ממש מרגישה את חסרונו.

איזה עוד שינויים יבואו. איך נחזור לעבודה, האם תהיה עבודה? מאיפה מביאים את האנרגיה לחדש את העבודה, אולי אפילו להתחיל מהתחלה. בטח יש אוקייאנוסים כחולים מעבר לקורונה,, אבל קשה לראות אותם מתוך היומיום של הבית. והמשפחה, סבא וסבתא, מתי ואיך נוכל לראות אותם. בלי מסיכות ובלי הדאגה הזאת לבריאות שלהם.


ויש בי חלק שמפחד ששום דבר לא ישתנה. שבלי שארגיש נחזור למרוץ של החיים, הקצב האינטנסיבי יבלע אותנו.

זה לא שיש לי תובנות משנות חיים מהתקופה הזאת. אפילו תובנות קטנות עוד אין לי. אבל יש מתח כזה, בין הרצון לחזור לכל מה שאהבתי בחיים הקודמים שלי ולבין הרצון להשאר עוד קצת בבועה הזאת של עכשיו.

הכל בחוץ מרגיש כל כך חשוף עכשיו. קצת כמו לצאת בפעם הראשונה לשמש אחרי חורף ארוך.


90 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול