• נועה שי ענבים

איך נוכל לשחרר אותם לעולם?

השבועות האחרונים הציפו את כל הפחדים שאנחנו מסתובבים איתם. מאז שהפכנו להורים אנחנו מגלים בכמה פחד זה כרוך. חלק מהזמן הוא מתחת לפני השטח. כדי שנוכל להתנהל בעולם. אבל יש תקופות שקשה. קשה מאד להכיל את הפחד והדאגה.


בשבועות האחרונים אני מרגישה שהמציאות מציפה כל פחד. בין סיפורים על פגיעה בילדים בגנים, לאונס המזעזע באילת ועד למציאות של הסתגלות בגן ללא ההורים, בימים של קורונה. בסוף אנחנו נשארים עם השאלה- איך נוכל לשחרר אותם לעולם? איך נוכל לתת להם לצאת מהבית, בלי לדאוג שמשהו יקרה? איך נוכל לאפשר להם להסתובב בביטחון בעולם?


וזה לא משנה בני כמה הם. כשהם תינוקות יש איזו אשליה שנוכל להשאיר אותם אצלנו. אבל זו רק אשליה. כי באיזשהו רגע צריך לחזור לעבודה. כי הם ואנחנו צריכים לחיות- גם ביחד וגם בנפרד. רק שזה קשה.

לפעמים אפילו להשאיר אותם אצל סבא וסבתא זה קשה. אנחנו יודעים שהם במקום אוהב, שיהיה להם טוב יחד. שסבא וסבתא ישמרו עליהם. ואולי אנחנו אפילו יודעים כמה אנחנו זקוקים לכמה שעות של הפסקה. אבל ברגע הפרידה יש איזה כיווץ בבטן. כאילו מתחנו את חבל הטבור הבלתי נראה והוא מתוח ומושך בבטן. כי זה האינסטינקט הכי בסיסי שלנו, לשמור עליהם, שלא יקרה להם כלום. אנחנו הכי בטוחים כשהם איתנו וזה הכי מפחיד בעולם כשאין לנו שליטה.



אחר כך הם נכנסים לגן או מעון. בטוח שבחרנו בקפידה, אבל אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו עוד לא מכירים את הצוות. ואנחנו לא שם בכל רגע. זה לא רק הפחד שיקרה להם משהו, שיפגעו בהם. אנחנו פשוט רוצים שיהיה להם טוב, שיהיו שמחים, שירגיעו אותם כשהם בוכים. שיראו אותם. שיאהבו אותם כמו שאנחנו אוהבים.

וגם אנחנו ההורים צריכים להסתגל. לוקח זמן להכיר ולתת אמון. קשה לסמוך כשלא מכירים. קשה לסמוך עם כל החדשות והסיפורים. זה מפחיד להשאיר את הילד שלך וללכת. זה מפחיד לאבד שליטה.

אנחנו זקוקים לפרטנרים שיבינו את זה. לאנשי צוות לאורך הדרך שידעו שהשארנו להם את הדבר הכי הכי שלנו. ושזה רק מתבקש והגיוני שנדאג. כולנו דואגים. גם אלה שלא מראים את זה.

אנחנו צריכים תמיכה והרגעה ולבנות את הקשר כדי שיהיה אמון. ושלא ישפטו אותנו.


מה שמדהים הוא שזה לא נגמר. כשהם קטנים, אנחנו חושבים שתכף, כשהם ידעו לדבר יהיה יותר קל. הם יספרו לנו. אבל הם גדלים והדאגות משתנות. הם יודעים לדבר ויכולים להתקשר אלינו כשהם צריכים. אבל עדיין, מגיע הרגע הזה שבו הם יוצאים לטיול, בלעדינו. שהם נוסעים באוטובוס, שהם רוצים לנסוע לאילת. או לטיול בחו"ל. ועם יד על הלב, גם אנחנו רוצים שיעשו את זה. שיחוו את העולם, שיתנסו, שיחיו. ולמרות שהם גדולים, הם הילדים שלנו, התינוקות שלנו וזה מפחיד.



אנחנו צריכים להיות אמיצים. באמת שאין לנו ברירה. לזכור שהפחד הזה שומר עלינו ועל הילדים שלנו. שומר אותנו עירנים, קצת חשדנים, בודקים. זה טוב. אבל אנחנו מכירים את הפחד הזה. הוא לא משאיר אויר. הוא לא משאיר מקום לשום דבר אחר. להתרגשות על השלב החדש, לשמחה מזה שהם גדלים. אפילו מזה שאנחנו לבד ויש לנו דקה לעצמנו, קשה לנו לשמוח. ויש עוד כל כך הרבה חוץ מפחד.

אנחנו צריכים להכיר אותו טוב את הפחד, לא שיש לנו ברירה, אבל גם לשמור עליו שלא ישתלט לנו. להצליח להכיל אותו. כדי שנוכל לתפקד. לא רק בימים הראשונים של הגן. כל החיים. כי כל ההורות מלאה ברגעים כאלה. בכניסה למסגרת הראשונה, ובכל מסגרת שאחריה. וכשהם הולכים לבד לחבר , או רק יורדים לפיצוציה. אני יודעת, כל אסונות העולם, כל סיפורי החדשות שספגנו שנים, עולים בנו. אבל אנחנו חייבים את זה להם. להצליח לשמור את כל הפחד הזה אצלנו. לאלף אותו קצת. כדי שהם יוכלו לצאת לעולם בביטחון, בשמחה. כדי שהם יוכלו לעוף על החיים שלהם. ולא יפחדו כל הזמן.


זאת הרבה עבודה קשה. עבודה קשה של איזונים. להחזיק את הפחד וגם לבדוק ולהיות עירני. ללמד אותם לשמור על עצמם, לבקש עזרה ולתת אמון. לספר לנו כשהם צריכים עזרה. אבל להעיז להתרחק ולהיות בלעדינו.

זה חשוב גם לנו, שנוכל להקשיב לפחד ולזכור שהוא אומר לנו כמה אנחנו אוהבים אותם. שיש לנו תפקיד לשמור עליהם וגם להכין אותם לעולם. להיות להם מודל- שיכול לפחד בפנים אבל לתת להם ביטחון. שיודע לתת אמון. שסומך עליהם ומאמין בהם ונמצא שם תמיד להיות להם גב. ושגם לנו עצמנו יש גב. מישהו שעומד שם מאחורינו ומחזיק אותנו ועוזר לנו לעבור דרך הפחד. להיות פגיעים ולהיות אמיצים. כי לשחרר אותם לעולם זה אומץ.


פוסטים אחרונים

הצג הכול