• נועה שי ענבים

אני אמא שכועסת

"למה צריך להתוכח על כל דבר?"

"למה אני לא יכולה לבקש ופשוט תעשי?"

"כבר הסברתי כל כך הרבה פעמים שאי אפשר. מה את לא מבינה???"

"אם רק היית משתפת פעולה זה היה יותר קל ויותר נעים."

"אבל למה??? למה להתווכח?"

"היא לא סופרת אותי..."

"עוד פעם אחת ודי. אז עוד פעם. אבל זה אחרון ודי ברור? מה לא ברור???! "


אני שונאת עימותים. שונאת קונפליקטים. מוכנה לעשות הרבה מאד בשביל שהכל יעבור חלק.

זה לקח זמן בתוך ההורות עד שהבנתי שיש לי פנטזיה שהכל בבית יהיה הרמוני. בלי צעקות, בלי ויכוחים. שהכל, כן הכל, יעשה בהסכמה.

הסברתי כל דבר. נכנסתי לאינסוף משאים ומתנים. הבכורה שלי, היא תביא שלום עולמי, אני אומרת לכם. היא אלופת העולם במו"מ. פעם היא לקחה את הטלפון מחברה ודברה בעצמה עם אמא של החברה. כששאלתי אותה למה, היא אמרה- עזבי, היא לא יודעת איך לעשות את זה.

כלומר, היא לא יודעת לנהל מו"מ ולהשיג מה שהיא רוצה.

אם אני רוצה להסתכל באור חיובי על הכישלון שלי להיות סמכותית, אני אומרת לעצמי שלפחות הכשרתי אותה לנהל מו"מ.



אבל למדתי בדרך הקשה.

הכי גרוע היה כשהייתי סבלנית. כלומר חשבתי שאני סבלנית. הסברתי, נתתי עוד הזדמנות ועוד הזדמנות. נשמתי ועוד פעם נשמתי. אבל בפנים התחיל איזה כיווץ. תסכול, חוסר אונים. שום דבר שעשיתי לא עזר. רציתי בטוב. באמת שרציתי. עד שהתפוצצתי.

צעקתי. ואני יודעת לצעוק. היו רגעים שהרבה יותר מזה. איבדתי את זה. יכולתי להחזיק אותה חזק ממש, פה ושם נתתי מכה. והכי גרוע, שגם זה לא עזר.


באמת שלא היה לי מושג מה לעשות. הייתי בתוך סופה של בושה (shame storm כמו שקוראת לזה ברנה בראון) - כעסתי עליהן שהן מתעקשות, כעסתי עליהן שהן מביאות אותי למצב הזה. כעסתי על עצמי ששוב אני מאבדת את זה. הרגשתי חרא של אמא. והייתי מוצפת בושה ורגשות אשם.

זה לקח לי הרבה זמן, שנים, למצוא דרך אחרת. ויש לי עדיין רגעים שאני מרגישה ככה מבפנים. יש לי עדיין רגעים שאני צועקת ומאבדת את זה. שאני כועסת. אני לא גאה בזה. אבל גם קצת פחות מתביישת.

ואני ממש משתדלת , כל פעם מחדש, לעשות אחרת.


אחד הדברים שלמדתי הוא שלא טוב לי לנסות לדחות את העימות. הסבלנות הזאת היא בעצם התאפקות. אני לא באמת רגועה או סבלנית ואני עדיין מקווה שזה תכף יגמר, בלי שאצטרך להיות המבוגר הסמכותי. בלי להיות צריכה להציב פה גבול. וכשזה לא קורה- אני מאבדת את זה הרבה יותר קשה. אני עפה ב 300 קמ"ש. אני הרבה יותר כועסת ומתוסכלת מאשר אם הייתי מציבה את הגבול בהתחלה וממש עומדת מאחוריו.


היום אני משתדלת לקחת נשימה אחת עמוקה ולאזור אומץ. לאזור אומץ להיות ההורה שמתסכל, שאומר לא, שצריך להכיל את הכעס והתסכול שלהן. אני מזהה את ההתכווצות הזאת בבטן, ואני יודעת שהיא סימן. היא הסימן שלי לעשות משהו אחר כדי לא לאבד את זה. לפעמים אני אומרת בקול שאני על הקצה. שהסבלנות נגמרת ואני תכף אכעס. אני אומרת את זה בשביל עצמי. זה נותן לי מרווח של זמן וזה לפעמים מחזיר לי את השליטה.



למדתי גם, שהורות ומשפחה לא באים בלי קונפליקטים ועימותים. זאת האמת. וזה אפילו טוב. אם יודעים איך להתנהל עם זה. אני יודעת שהבית שלי לא יהיה לעולם בית שהוא רק הרמוני. יש בו צעקות. יש ויכוחים. ואני לומדת ומתרגלת כל הזמן. אני מצליחה ונכשלת כל הזמן. אני עושה טעויות בעינים פקוחות. ולפעמים גאה בעצמי שהצלחתי אחרת.



199 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול