סדק של רוך. לפעמים זה מה שאנחנו מצליחים , מה שאנחנו יכולים בתוך האינטנסיביות של המעבר להורות.
סדק של רוך, שיהיה פתח לחיבור בבדידות. כי גם בתוך הזוגיות יכולה להיות בדידות.
בתוך היחסים שהפכו למערכת משימות ותפעול, זוגות עוברים להתמודד כל אחד בתוך עצמו.
אנחנו מתחילים כזוג, עם אהבה גדולה ועם רצון להקים יחד משפחה ולחיות את החיים יחד.
אז מה קורה שם כשמגיעים הילדים? איך הזוגיות הופכת לרשימת משימות אינסופית? מתי בדיוק אחד הופך לאחמ״ש והשני עובד תפעול?
העומס על כל אחד מבני הזוג, העוצמות הרגשיות והחוויות השונות יוצרות שני אנשים שכל אחד מתכנס בעצמו. כל אחד כל כך המום ממה שעובר עליו שלא נשאר לו מקום להכיל את בן הזוג.
זה מורגש בעצמה גבוהה אחרי הלידה (ועל פעם מחדש אחרי כל לידה נוספת) אבל כל כך קל להשאר לזה גם ביום יום של ההורות. תביא, תקח, תקנה, למה עשית ככה ולמה לא ככה? תשים לו מעיל קר בחוץ, תרדימי אותה ככה.... ועל אינטימיות זוגית- סמס באמצע היום, מבט, נגיעה וסקס - בכלל קשה לדבר. יש מרחק עצום שקוף באמצע הבית שכל כך קשה לעבור אותו.
זה דורש רצון ולעצור ולראות את הדברים ולהרשות לעצמי רגע שוב להרגיש.
ואז נפתח סדק. סדק של רוך או זכרון של הזוגיות שלנו כמו שאנחנו אוהבים אותה ורצים אותה. ומשם כבר יכול לבוא שינוי. לאט. קטן. אבל חשוב.