• נועה שי ענבים

בדרך החוצה מהמנהרה

הבוקר, בדרך לגן, בעודי מברכת על החזרה לשגרה פתאום קלטתי שנגמר עשור. ככה, בלי שהרגשתי. בלי שתכננתי שום דבר, בלי מסיבות או התרגשות. מצד אחד זה מצער אותי. משהו בעומס של החיים לא אפשר לי לעצור ולתכנן אפילו דייט. זה נכון ששנים אנחנו כבר לא יוצאים בסילבסטר. אבל זה לא באמת בגלל ההורות. ואולי קצת כן. כי העשור האחרון (ועוד קצת) היה בסימן ההורות. העייפות, האינטנסיביות, העומס שבין הבית לעבודה שלא משאיר כמעט זמן לחיים, לזוגיות, לעצמנו. איפשהו לפני 12 שנה נכנסנו למנהרה. החיים שלנו השתנו. לאט לאט. כל שנה, עם כל ילדה, החיים השתנו. אנחנו השתננו. הצרכים שלי השתנו, הדברים שאני רוצה והאופן שבו אני תופסת את החיים השתנה. לפעמים אני מתגעגעת למה שהיה קודם. לפעמים אני שמחה על כל מה שיש.



אני נהינית ומתפעלת מאיך שהן גדלות. אני עדיין מתפעלת מדברים שהן אומרות. כל אחת לפי גילה ואישיותה. פחות כותבת בפנקס אבל מנסה לזכור. מסתכלת על האופן שבו הן רואות את העולם, איך הן יצירתיות. איך הן מגלות אומץ במקומות שקשים להן. הלב שלי מתכווץ ומתרחב כשבת החמש מסבירה לי שזה "מביך ומטריד". מי נתן לה רשות לגדול כל כך מהר?!

אני מרגישה איתן את ההתרגשות והמבוכה והחשש לפני התחלה חדשה. ואני מנסה להתמקם בדיוק איפה שהן צריכות אותי. לתת להן מקום להתמודד, קרוב מספיק שידעו שאני שם אבל לא קרוב מידי.

בסיכום עשור של הורות (ועוד קצת) אני יודעת שטעיתי מלא. אני ממשיכה לטעות, אבל אני מנסה. ואני לומדת. כנראה שאין דרך אחרת לעשות את זה. אני אוספת רגעי סיפוק, מנסה לכעוס על עצמי פחות. להבין שאני אמא כזאת. שמתעצבנת, שאומרת כשאין לה כוח, שמשתדלת- לפעמים יותר מידי ולפעמים במקומות שממש לא צריך. שאוהבת אותן. שלא מראה את זה מספיק. שזקוקה לזמן לעצמה. שאוהבת לעבוד. לפעמים יותר מאשר להיות בבית. שמחפשת איזון. עשור זה המון. זה חיים מלאים.



אבל עכשיו, כבר כמה חודשים שאני מרגישה שקורה משהו חדש. בתוך השגרה. בתוך העומס. מתחיל שלב חדש. אנחנו בדרך החוצה מהמנהרה. זה נכון, היא התרחבה לאורך השנים. והיו בה המון נקודות יציאה וגם הרבה יותר שינה ואור. אבל עכשיו זה משהו אחר. הן גדלות, הן קצת יותר עצמאיות. ולנו יש יותר מקום. אנחנו כבר לא מגששים בתוך ההורות בעינים טרוטות.

אנחנו לא לגמרי חסרי אונים ובלי מושג. וזאת תחושה טובה. גם כשאני לא יודעת. יש לי ילדה אחת שכדי להסתכל לה בעינים לא צריך להתכופף יותר, היא בגובה שלי. וזה מרגיש מוזר, אבל גם ממש נעים. עכשיו כשאני יוצאת מהמנהרה, אני נושמת קצת אחרת. מסתכלת על הכל קצת אחרת. ואם יש דבר אחד שאני מקווה שילווה אותי בהמשך, זאת היכולת להתבונן וגם להתפעל. לשמוח וגם להתחרט. 

203 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול