חרדה
דאגה
פחד
יש הורה שלא מכיר את התחושות האלה? עם הולדת הילד הראשון נולדות הדאגות והחששות והפחדים. אצל כל הורה זה מתבטא אחרת, בעוצמה אחרת, לפי אישיותו וסגנונו. אולי זה רק סביב נושא מסויים, אולי כל שינוי
אצל הילד מביא איתו חשש. הפחד הזה שיקרה לו משהו, שלא אוכל לשמור עליו או להגן עליו תינוק שנולד הוא כל כך שברירי, כל כך תלוי בהורים. נדמה שאז הפחד והדאגה יותר לגיטימיים. וגם בתקופה הראשונה, אני לא יודעת כמה הורים מוכנים להודות בדאגה הזאת. מוכנים להגיד אותה באופן גלוי. למה? אולי זה נתפס לא מתאים, אולי יחשבו שאני חרדתית או אפילו היסטרית. אולי יש איזה פחד שאם אגיד ממה אני חושש- זה יקרה... אולי אנחנו לא רגילים לחשוף את הצד הזה שלנו, שדואג, שחושש, שחרד. ואולי פתאום, ההורות מפגישה אותי עם חלקים שאני לא מכיר. עם עוצמות שאני לא מכיר. וזה מבהיל. אפילו אותי
אני מאמינה, שאם נוכל למצוא מקום שבו נוכל לדבר על הפחדים האלה, שנוכל להודות בהם ולתת להם מקום, אז נוכל גם לנשום יותר בקלות, ולגלות שאנחנו לא לבד. אולי לקבל חיבוק- אמיתי או וירטואלי. ואולי נגלה שפחד שמדברים אותו, הוא בעצם קצת פחות מפחיד וקצת יותר נסבל
Comments