איך את יכולה להגיד שזה משעמם?!

חזרתם הביתה מהגן. או שאולי שבת בבוקר. את יושבת על הרצפה לידו ומשחקים. יותר נכון, הוא משחק ואת שותה קפה ומנסה לשחק. מנסה ממש. אבל נגמר לך מזה. משעמם לך, את לא מצליחה לזרום לתוך המשחק. את מסתכלת עליו, הוא כל כולו בתוך המשחק. הוא כולו שקוע, הוא אפילו לא ממש מתייחס אליך. את מנסה לא להקשיב, אבל הקולות בראש שלך שם- איך את יכולה להגיד שזה משעמם? איזה אמא משתעממת עם הילד שלה?

אז נזכרת בבקרים הארוכים, כשהוא שכב בטרמפולינה ואת ניסית, באמת ניסית להיות כל כולך קשובה ומתפעלת. ואם להודות על האמת- גם אז השתעממת.

לא מיד, אבל בהדרגה הבנת שזה משעמם אותך לשבת ליד תינוק באוניבריטה. ורק שאי אפשר להגיד את זה לאף אחד.

כי איזה מין אמא משתעממת מהילד שלה?!

ואיך תצלחי את הימים והשעות אם את לא מתעניינת במשחקים של ילדים. אבל את יודעת את האמת. היית מעדיפה לקרוא ספר, לראות סדרה, אפילו לעבוד. שם את מרגישה את השמחה, את ההנאה.

אז מה זה אומר?! שאני לא נהינית להיות אמא ? שאני לא נהינית מהילד שלי?

אבל יש רגעים אחרים שבהם את מרגישה אחרת. והם באים פתאום, לא צפויים ואת לגמרי שקועה. כמה חיכית לפעם הראשונה שתכינו יחד כדורי שוקולד. או להתנדנד בנדנדה ולהתגלש בגן שעשועים.

אבל אלה רגעים. ואת רואה את האימהות האחרות, לגמרי מתמסרות ומשחקות. ומקוסמות. שלא לדבר על אלה שנשארות בבית עם הילדים. איך הן עוושת את זה? ומה זה אומר עליך?! מה יקרה אם תמיד תחיי בציפיה שהוא יגדל כבר.. מה אם תפספסי את כל הדרך? הרי את צריכה להיות כאן עכשיו ולזכור כל רגע. כי כולם כל הזמן אומרים שזה לא חוזר.

אבל בעצם לא בא לך.

בא לך להגיד שזה משעמם אותך. לא הוא. אבל זה- העולם הזה של הילדים- את צריכה אותו במינון. ואת צריכה גם את עצמך ואת הדברים שלך.

בא לי להגיד לך שזה בסדר. זה ממש בסדר שמשעמם לך. כל אחד נהנה ממשהו אחר. ואת והוא תמצאו את הדרך שלכם. את הכיף המיוחד שלכם. ושאם רק תרשי לעצמך להודות שזה משעמם. אז תוכלי למצוא גם מה את אוהבת.