• נועה שי ענבים

give me a break

יש הרבה דיבור מסביב על איך הימים האלה בבית הם זמן נהדר להיות עם הילדים , להגביר את הנוכחות שלנו ולהנות ביחד. אבל בתחילתו של השבוע השלישי, כשכבר אין לנו כל כך תחושת זמן ואנחנו לא בטוחים איזה יום זה בשבוע- לא בטוח שזה כל כך קל.

אנחנו איתם כל היום, מבוקר עד ערב, וזה בפני עצמו די מתיש. התפעול השוטף, לבשל, להגיש, לנקות, לכבס, לשמור על הבית איכשהו במצב נסבל- זה לא רק רצף אינסופי וסיזיפי של פעולות, זה מתיש גם רגשית. יכול להיות שהתעסקות בפעולות היומיומיות מזכיר לנו את הבסיס של החיים, אבל הוא מזכיר לנו גם את כל מה שאנחנו לא עושים.

כמו לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לעבוד ולהיות משמעותי. אני מודה, שלמלא ולרוקן את המדיח שוב ושוב לא עושה אותי יותר שלמה עם הפעולות היומיומיות של החיים (ואולי זה חבל…) הוא ממלא אותי תסכול, על שעות של עבודה שאני אוהבת ושנותנת לי משמעות וחסרה לי.

וגם עם הילדים, קשה להיות בהוקרת תודה בכל רגע ורגע על הזמן הנדיר שהזדמן לי איתם. כי כשאני לא שואלת את עצמי מה להכין להם לאכול ואיך זה שכל מה שהכנתי כבר נגמר, אני גם טרודה בעוד מיליון דברים. איך לעבוד מהבית וגם להיות עם הילדים, בדאגות הכלכליות, בחששות מהקורונה-לגבי עצמי או הקרובים לי ובמשמעות של כל המצב הזה על החיים שלנו. ואלה מחשבות אמיתיות ודאגות ממשיות והם איתנו. ועוד לא אמרתי כלום על הקושי להיות בבית כל כך הרבה שעות, ומצבי הרוח שאולי משתנים.

וכשאני מסתובבת בבית יום שלם, עם דמעות בגרון ודאגות, קשה להרגיש שמחה שיש לי זמן עם הילדים.

יש הרבה זמן עם הילדים. עשרים וארבע שעות ביממה. ולצד התפעול היומיומי, יש גם משחק ויש גם שיעמום. שלהם ושלנו. כי גם אם התפניתי לשעות של הורות טובה ולמשחק, יכול להיות שלא מהכל אני נהנית. אולי משחק בבובות לא מלהיב אותי. אני מוכנה לנסות, אבל מודה שאני מתפללת לכסא מפלט שיקח אותי למשהו אחר. כי לא כל מה שהם נהנים ממנו, גם אני נהינית ממנו. אני יושבת שם ומנסה להתפעל מהדימיון ומההתמסרות הטוטאלית שלהם למשחק. אבל באמת שזה משעמם אותי. אני כבר מזמן הבנתי שאני לא פיטר פן ולא ילדה נצחית.

ובתוך הימים האלה, יש כל כך הרבה זמן שבו צריך להיות בפעילות משותפת, שנראה בלתי אפשרי שכולו יהיה הנאה. איך בכלל מוצאים כל כך הרבה מה לעשות במשך היום. וכשהם קטנים, הם לא יכולים לשבת לאורך זמן וצריך כל כך הרבה רעויונות וכל כך הרבה פעילויות. ועוד לא דיברנו על ויכוחים או על ריבים בין אחים וסתם שעות שאין כוח לכלום. ועל חוסר סבלנות, ועל זה שאני צועקת ומאבדת את זה.

וגם להם יש מצבי רוח. גם הם משתגעים מהשהות הארוכה בבית. ולא תמיד אנחנו יודעים למה הם עצבניים או באי שקט. גם הם לא תמיד יודעים. אנחנו רוצים לעזור להם, לשמור עליהם בתקופה הזאת וגם להכיל אותם. וגם מזה יש לנו יותר, פשוט כי אנחנו יותר זמן ביחד- יותר רגעי תסכול או כעס, יותר מצבי רוח, יותר "לא בא לי" בכל הצורות שלו. ותכל"ס אפשר להבין אותם. גם לי לא בא. לפחות חלק מהזמן. לא תמיד יש לנו מקום להכיל אותם. ואת בני או בנות הזוג ואת ההורים ואת עצמנו. וכל זה, בלי דקה לעצמנו.


אם יש משהו שהבנתי בימים האלה הוא שלפעמים הרגעים הכי כיפים פשוט קורים מאליהם. והם קורים כשגם אני וגם הילדים נהנים מהפעילות. שאנחנו עושים משהו שכיף לכולם. ויש דברים כאלה. אולי זה להכין כדורי שוקולד ביחד בלי להתבאס על הלכלוך ורק ללקק מהידיים את כל העיסה המתוקה הזאת. אולי זה לקרוא יחד ספר. אולי לרקוד בסלון או לקפוץ ולהתגלגל בסלון. זה לא משנה מה. זה המשהו שלכם, הכיף המשותף הזה. וכשנמצא אותו, אולי יהיה ממנו עכשיו קצת יותר. אולי.

כי יש בכל זאת רגעים והזדמנויות מיוחדות עם הילדים בימים האלה. רגעים שפתאום מתאפשרת איזו שיחה קטנה, שגילינו שהם למדו משהו שלא ידענו. או איזו התרפקות בחיבוק או סתם לראות יחד טלוויזיה על הספה. יש רגעים כאלה.

אבל הם רגעים, ארוכים או קצרים, יותר או פחות ולא מציאות מתמשכת של אושר צרוף. וכשאני מסתכלת על זה ככה, אני לא מאוכזבת או כועסת על על עצמי ועל המציאות. אני מבינה שככה זה עכשיו. ואני לא מוכרת לעצמי אשליות.

68 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול