זהו. זה באמת נגמר.
החופש הגדול, הקיץ. איכשהו תמיד סוף אוגוסט מרגיש לי כמו חגיגה. כשכיף- ממש כיף. כשעצבים- יש אופטימיות שעוד רגע זה נגמר.
בימים האחרונים, אם מישהו היה נגש אלי ומציע להאריך את החופש בעוד שבוע שבועיים, הייתי מסכימה.
בואו נדייק- תלוי מתי שואלים. אבל איכשהו, ככל שהחופש מתקרב לסופו, אני מרגישה יותר ויותר רגשות מעורבים- את הרצון למשוך עוד את הקצב האיטי הזה של הקיץ ומצד שני את הרצון לקפל את כולנו חזרה לשגרה.
תמיד בסוף הקיץ אני מרגישה שלא הספקנו להיות ביחד, שלא היינו בים מספיק, לא נשארנו על החוף עד השקיעה. בשבילי רעש הגלים וספר הם כמו קסם. שקט בראש ורגוע. בשביל הילדות- מים, גלים ומזרון ים. פתאום פחות רבים (אמרתי פחות), צוחקים, עושים שטויות. זמן משפחה שמח.
כשסוף אוגוסט מתקרב, אני מבינה שאוטו הבקרים חוזרים להיות לחוצים. להעיר בזמן, להתארגן בזמן. אחרי הצהרים מלא בחוגים, שיעורים, במרוץ בין הבית לעבודה. רק מצמצנו וכבר ארוחת ערב ושעת השכבה.
יש משהו נינוח בקיץ. הכל קצת יותר לאט. הזמן אחר. אני לא צריכה להעיר את כולם, הבוקר בלי כעס. ההורות שלי משוחררת מלעקוב אחרי כל הפרטים- עשיתם שיעורים? יש למישהו מבחן? הצורך להיות 'על זה' עושה אותי דרוכה.
זה לא שגרסת הקיץ שלי היא משופרת. ואני יודעת שהיה טוב אם הייתי מקפידה יותר על זמן מסך ועומדת על זה שגם ילמדו ויתרגלו קצת. אבל אני מודה שבחופש, גם האימהות שלי קצת יוצאת לחופש. אני קצת פחות בשליטה, קצת פחות 'על זה'. לא תמיד שמחה מזה ועם הרבה ביקורת עצמית. אבל גם אני צריכה קצת חופש גדול.
בכלל השילוב הזה, שבו אני עובדת והם בחופש, לא פשוט לי. הייתי רוצה להיות איתן בחופש. פשוט לשחרר ממחוייבות. לעשות איתן כיף, לא לעשות כלום.
ועם זאת, יש ימים בחופש הזה, שאני הכי שמחה להיות בעבודה. להיות בעשייה ועסוקה בדברים שאני אוהבת. להיות קצת כאן וקצת כאן- זה קשה לי.
והיו רגעים בקיץ הזה שרק רציתי שכבר יגמר. השעמום, מריחת הזמן אינסופית כל בוקר. התחושה שצריך להעסיק אותן, שהמוח הופך לעיסה מרוב אי מעש. והכי קשה- המריבות. הו, המריבות. שום טקטיקה לא עוזרת- התעלמות, כעס, סבלנות אינסופית וחוזר חלילה.
הקריזות ומצבי הרוח, של כולם. לפעמים אני חושבת שאני הכי כועסת באוגוסט. עשר מעלות פחות היו עושות את הכל יותר נסבל.
אבל זהו. זה הגיע. סוף החופש הגדול.
ריח של התחלות חדשות באויר ומתח קל בגוף. השגרה מעבר לפינה. בראש תכניות לבוקר של עבודה שקטה בלי ילדים.
ואיזה מזל שבתל אביב אפשר ללכת לים גם בספטמבר.