• נועה שי ענבים

על הקצה

על הקצה. כולם. הורים, ילדים. כולנו על הקצה. הימים הארוכים, האינסופיים, עם ילדים בבית. הניסיון המתמשך לעבוד, להיות הורים, לדאוג לילדים, לשמור על הזוגיות ועל עצמנו. לשמור על איזון. מאמץ ארוך שנמשך כבר שנה. מי האמין במרץ 20 שגם היום נהיה באותו המקום, רק הרבה יותר עייפים ושחוקים.


לפני שבוע, באיזשהו רגע, שאלתי את עצמי למה אני לא עושה עם הבנות דברים יצירתיים, אם אנחנו בבית. למה אני לא לוקחת את ארוחת הצהרים ועושה פיקניק בחוץ או במרפסת. למה אני לא עושה... מה בעצם?! לא היה לי שום רעיון יצירתי. הכל ריק. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר לעשות איתן, שום דבר שישמח אותן ואותי או יעורר התלהבות. והבנתי, שגם בשביל יצירתיות צריך אויר ואנרגיה ופניות. אני מזמן לא מציעה להורים למלא את היום באפיית עוגיות ומשחקים יצירתיים. כי גם ההורים שאני פוגשת, כבר על הקצה.


אין אויר, כי כבר שנה אנחנו מג'נגלים. כבר שנה שהכל מסביב הולך ומצטמצם. גם הדברים שמהם אנחנו שואבים אנרגיה, שממלאים אותנו מתמעטים. כבר שנה שקשה לצאת לחופשה, משפחתית או זוגית. לא עצרנו השנה כדי לנוח ולמלא מצברים. אין לאן לצאת בערב - לא קולנוע, הופעות, מסעדות, דרינק. יש מקמות, כולם מנסים להיות יצירתיים ולשרוד - אפשר לקחת בירה ולשבת בחוץ. אפשר להזמין כמעט הכל הביתה. אבל אנחנו בבית כל הזמן. והכל מרגיש ליד. זה לא רק איפה יושבים , זה לא רק מה אוכלים או איזה סרט- זה הכל. זה בילוי, לפנות זמן לעצמנו, לעשות מה שאנחנו אוהבים וממלא אותנו.



רויטל ויטלסון יעקבס כתבה השבוע פוסט מדוייק על כמה אין שמחה. וזה נכון. יש ריק. יש אדישות. יש המון אנשים שמנסים להחזיק את הראש מעל המים. וכשאתה עסוק בלשרוד, אתה חושב על כל נשימה. ולא נשארת שום אנרגיה למשהו נוסף. וכל דבר קטן נוסף שקורה , פשוט מרגיש יותר מידי. המיכל שלנו מלא. ואנחנו בעיקר עסוקים בלנסות לנקז קצת החוצה ולא לעלות על גדותינו.


אחד הדברים הכי קשים בתקופה הזאת לתחושתי הוא שאין אופק. כבר שבועות שאני נכנסת שוב ושוב לאתרי החדשות כדי לראות אם כבר החליטו משהו. אם הילדות ילכו לבית הספר, אם משפחות יחזרו לקליניקה. אם יהיה להם כוח לחזור ולהפגש ולדאוג למשפחה ולעצמם- כי בשביל הדרכת הורים או טיפול, צריך משאבים ואויר.

זה בלתי נתפס שאנחנו חיים כבר שנה בלי אופק. הודאות היחידה היא שכשיגמר הסגר יגידו שעוד לא החליטו. או שאין מתווה. או שמתכנסים במוצ"ש.


הורים ברי מזל, שמצאו את עצמם השבוע בצבע הנכון ברמזור שלחו ילדים לגנים. אבל גם הם לא יודעים כמה זמן זה ימשך. ואיך בכלל מסבירים את זה לילדים. יש משפחות שהילדים יגיעו בשבוע הבא ליום אחד לגן. יום אחד. בבתי הספר הם יבואו למפגשים, בקבוצות קטנות, בחוץ, למשך זמן קצר. אני שמחה על המעט שיש, על ההזדמנות לצאת מהבית, להיות עם חברים. אבל זה כל כך מעט וכל כך לא ודאי, שאני לא בטוחה אם זה עדיף לילדים.


אם רק היינו יודעים שיש תוכנית. אם היתה איזושהי ודאות, אפילו שעכשיו לא ילמדו עד סוף השנה או כל תסריט אחר, היינו נושמים ונערכים. היה לנו איזה אופק. וכשיש היגיון, , כשיש ודאות, אפשר גם להיות גמישים. אפשר לגייס קצת כוח ולמצוא פתרונות יצירתיים. אבל כשנמצאים כל הזמן, כבר שנה , בהמתנה- אי אפשר לתכנן וזה מתיש. זה שוחק.

העייפות הזאת שההורים מרגישים היא חלק מהשחיקה. ותחושה של אפטיות כזאת, אדישות. הילדים הפסיקו לבקש ללכת לגן, הגדולים יותר פשוט רוצים להשאר בבית. יותר קל בבית. המסך ממסך. ואני מבינה אותם. יש משהו שמושך ילדים והורים פשוט לוותר. להורים קשה כל הזמן להניע אותם, להפעיל. וקשה להפעיל ילדים וגם לעבוד.


בתוך כל הקושי הזה, יש גם רגעים טובים. אנחנו אוספים אותם ושומרים אותם. מצלמים אותם, בזכרון או בטלפון. מנסים לשאוף חזק את הרגעים האלה הטובים, של יחד, של שמחה. נושמים אותם, כדי שימלאו אותנו בחמצן, שיתנו לנו אנרגיה להמשיך. מנסים לספוג אותם אל תוך כל תא בגוף, לזכור את התחושה. כי זאת אולי התרופה הכי טובה שיש לנו בימים האלה. היכולת לראות את הטוב , להנות ממה שאפשר. זה יכול להיות משהו ממש קטן, כמו לצאת לגמרי לבד מהבית לסופרפארם. ולהנות מהלבד. זה יכול להיות לשבת יחד מול המסך ולראות איזה סרט ולצחוק ביחד. לרגע בלי ריבים, סתם כיף משותף. או משהו חכם במיוחד שהילדים למדו לעשות.



אני יודעת כמה זה חשוב להצליח להרגיש את הרגעים הקטנים. ממש לחפש אותם ולצרוב בזכרון את התחושה. אבל בעיני, בשביל להצליח לעשות מקום לכל מה שגם טוב, צריך לתת מקום ולדבר גם על מה שקשה. החיים באי ודאות מתמשכת. בלי אופק. זה בלתי נסבל וצריך להגיד את זה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול