להשאיר ילד בוכה בבוקר. זה מרגיש שזה יצבע את כל היום. שכל היום נלך עם ההדהוד של הבכי שלו. וזה למרות שטוב לו בגן והוא בטח משחק. ושהיה מי שחיבק אותו כשהשארנו אותו. אבל הבכי הזה. הוא חודר את כל המחשבות, את כל ההיגיון, ישר לבטן. לפעמים כל מה שרוצים זה להשאיר ולברוח, הכי רחוק שלא נשמע. ולפעמים חייבים להישאר קרוב לוודא שהוא נרגע. לפעמים, רק שאלה- למה הוא לא יכול פשוט פשוט לתת נשיקה וללכת? ככה בלי בכי.... כי הבכי הזה, לפעמים אין לנו איך להגן על עצמנו מפניו. אז נשאר להיות קצת עם הבכי הזה- שלנו ושלו. אפילו שזה קשה. להבטיח לו בראש שלנו שניתן לו אקסטרה חיבוק כשנחזור (כשהוא יהיה כל כך הרבה אחרי...). ולדעת שבסוף ככה גדלים, גם הורים וגם ילדים. אפילו שזה לא ממש מנחם
