• נועה שי ענבים

קשה להיות הורה? עדיף שתשתקו

עודכן ב: 8 מאי 2019

"אתם בכיינים."

"אנחנו לא התלוננו כל כך הרבה. גם אנחנו גידלנו ילדים."

"מה יש לאנשים, אם כל כך רע להם למה הם בחרו להיות הורים…"

אני שומעת הכל. מאנשים בסביבה, דרך סבים וסבות ועד להורים אחרים- כולם שופטים. לכולם יש מה להגיד.

כל כך לא לגיטימי להגיד שקשה לך, להתלונן, לפרוק. להודות שזאת עבודה קשה להיות הורה והיא טוטאלית ואין ממנה חופשות (גם בחופש). שבכל רגע יש עליך ילד תלוי (פיזית, לא מטאפורית). או שקורא לך.

וזה לא קשור לכמה אנחנו אוהבים אותם. זה כמו עם מתוקים- זאת קיבה אחרת. זה שני חלקים שונים של אותה ההורות.

אבל זה קשה.




בתקופות שלא ישנים, העייפות הורגת. אין כוח לשום דבר- לא לילדים, לא לזוגיות, לא לעצמי. זה כל כך אינטנסיבי שאי אפשר בכלל לשמוע את עצמי. מה בכלל אני רוצה עכשיו? מה יעשה לי טוב? מתי בפעם האחרונה דאגתי לעצמי?

גם כשהם גדלים, זה אינטנסיבי אבל אחר. יש ימים שאני לא יכולה לשמוע את המילה אמא. ימים שבהם ללכת לשירותים זאת פריבילגיה (כי עוד שניה מישהו כבר יקרא לך או יצטרך משהו).

אם זה לא המריבות, אז מצבי הרוח, השעמום, המאבק על תשומת הלב. You name it.


זה קשה להיות הורה. ויש רגעים שבאמת באמת אני רוצה שתקום תנועת נוער להורים ושיקחו אותי לאיזה טיול פסח או מחנה. יש ימים שאחר הצהרים כל כך כאוטי ומתיש שמסע כומתה נשמע כמו נופש מפנק.

והחופש. רק המחשבה עליו , על ימים שלמים יחד- היא מלחיצה.


כי להעביר ימים שלמים עם הילדים זה לא רק כיף. ממש לא. זה המון רגעים שונים- משמחים, מצחיקים ,מטריפים, מעצבנים! כן, מעצבנים. בחופשות אפשר להרגיש את המטוטלת עוד יותר מאשר בשגרה. כי רגע אחד כולם צוחקים סביב שולחן ארוחת הבוקר, בדיחות משפחתיות ואני מוקסמת מכל הטוב הזה ורגע אחרי משהו קרה, וכבר רבים או עצבים או מישהו בוכה/ השטחות/צעקות (מחק את המיותר). ואני, אני כבר בקצה השני- אני כבר עצבנית וכועסת. כל כך כועסת. עליהן ועל עצמי ועל איך בשניה הכל התהפך ועל זה שעוד יהיו כל כך הרבה עליות ומורדות בימים האלה. בשבילי זו נשימה עמוקה.


כי להיות הורה זה קשה. להיות 24 שעות עם ילדים זה קשה. למצוא תעסוקה שמעניינת בת 12 ובת 4 ובת 42 זה קשה. שלא לדבר על תעסוקה לבן חצי שנה והורה.


זה קשה. זה לוקח אותך לקצוות של עצמך. לגלות שאתה לא בדיוק ההורה שחשבת שתהיה. שאתה משתעמם, או חסר סבלנות. שאתה צריך הפסקה מהם. שאתה צריך לשמוע את עצמך. להיפגש עם עצמך מידי פעם.

יש בזה גם רגעים אחרים. אני יודעת. זה לא מפחית מהקושי.


כשהדברים שאני כותבת עליהם מדברים אלי מכל מקום... מתוך הספר של ד"ר ברנה בראון

כי זה לא רק לקטר, זה להגיד מה באמת עובר עלי, מה קשה לי כל כך וגם כמה אני מרגישה אשמה שקשה לי.

לפעמים אני מרגישה שדווקא הורים צעירים הם הכי שיפוטיים והכי לא סובלניים לקושי. את משתפת בהתמודדות שלך עם הילדים ומקבלת ישר האשמה ופתרונות.

"את הרגלת אותם, את צריכה לעשות ככה.. אתה מפנק אותו…"

ומי בכלל צריך פתרונות?! מה שאנחנו באמת צריכים זה הבנה. רוצה לעזור? קח את התינוק ותן להם הפסקה. תשאל איך היא מרגישה? תשאול אותם מה הכי יעזור להם. אל תסיקו מסקנות.


הורה שקשה לו ממש לא צריך שיגידו לו שזה באשמתו. שהוא הביא את זה על עצמו. סביר להניח שהוא כבר אומר את זה לעצמו. הוא צריך שיקשיבו לו, יתנו לו להגיד מה עובר עליו ולא יבקרו אותו. הוא צריך שיזכירו לו שהוא עושה הכי טוב שהוא יכול. וזה מה שחשוב.

להיות הורה זה קשה וצריך להגיד את זה. כי זה משחרר . כי ככה מגלים שאת לא לבד. שאת לא היחידה שקשה לה. כי להגיד את זה מפנה גם מקום לרגעים שטוב בהם.






264 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול