יש ימים כאלה. יש ימים שההורות משאירה אותך מרוקן ומתוסכל. שהילדים מטריפים, שהסבלנות נגמרת. ימים שמתחילים בצעקות, או נגמרים בצעקות או סתם בתחושה ש"הכל גדול עלי". ושלא ככה חשבתי ורציתי שתראה המשפחה שלי. ההורות שלי. זאת מראה כואבת והיא שם. אני חושבת שהיא שם להרבה הורים, רק לא כולם מוכנים להודות בזה. צריך אומץ להסתכל לתסכול בעיניים
ואז צריך רגע להפוגה
לפעמים צריך לישון על זה. ולפעמים צריך לדבר עם מישהו קרוב. בשביל לחזור אל הילדים קצת אחרת. ולזכור שיש גם רגעים אחרים. כי גם הם ישנם ותודה למישהי אחת, מופלאה. שיודעת להגיד את הדברים כמו שהם. בלי רגשות אשם
Tova Leigh: