• נועה שי ענבים

השבריריות של רגעי האושר

הרגע הזה לפני השינה כשהם מתחילים לדבר. איזה רגע של קסם. פתאום יש איזו נינוחות, והם מספרים ומדברים וכל החוכמות הכי מצחיקות יוצאות פתאום. הרגע הזה, שבו הלב מתמלא בהתפעלות ואושר.

או רגע כזה, כשהולכים יחד ברחוב, אולי חזרה מהגן ויש זמן. והיא עוצרת ליד כל נמלה או חשופית או מגלה את הצל שלה. ואני יכולה להיות שם, לשכוח את עצמי ואת העולם ורק להתמסר לרגע הזה.

לפעמים זה קורה לי רק מלהתבונן עליה מהצד. רוקדת, או משחקת, שקועה בעולם שלה.

ואז מתגנב בלי רצון, איזה פחד, איזו דאגה. מהשבריריות של הכל. שלה, של החיים, של האושר. דאגה מהשבריריות של הרגע הזה עצמו. רגע אחד אני שם ורגע אחד אני כבר דואגת.




זה מנגנון מדהים, ששולף אותי מהרגע, מהקסם הזה וממלא לי את הראש וגם את הלב בפחד מכל מה שיכול להיות. וברגע אחד אני כבר לא שם. אני מפספסת. אני מקשיבה למה שקורה לי בראש וכבר לא לביחד שלנו.

אני כבר ב"חמסה חמסה חמסה", זורה מלח או אבקת פיות או כל דבר שיגרום לי להאמין שאני שומרת עלינו.


שמעתי לא מזמן את ברנה בראון מדברת על פגיעות ועל השיריון שאנחנו לובשים כדי להגן על עצמנו מפני הפגיעות. מפני הפחד הזה. אבל השיריון הזה, ששומר עלינו מהפחד, שומר עלינו גם מהאושר. כי אם לא נחווה את הרגעים האלה, של השבריריות, אז נהיה חזקים ולא פגיעים.

וההורות, היא כל הזמן מזמנת לנו פגיעות. אפילו ברגעים הכי משמחים שלה. הפחד להיות כל כך מאושר, הפחד שזה יגמר. "זה מסוכן להתאהב ככה, לכן הפשרה באהבה". כותב ערן צור. אבל לפעמים, גם לאהוב זה מפחיד. אז עוברים למוד של תפעול. מגיעים ממקום למקום, עושים, מתקתקים. שיגמר היום. שישנו כבר. שיהיה שקט. ורק שכולם יצאו חיים.



אבל אם לא נתאמן בלהנות מהרגעים האלה, לייצר אותם ולהיות בהם- נפסיד את האושר בהורות. זה קשה.

זה קשה פשוט להיות מאושר ומוקסם מהילד שלך בלי לפחד שזה יגמר. כי זה הפחד הכי גדול. אבל נדמה לי שעדיף להתאמץ לא להקשיב לקולות, להיות איתם ככה באושר הזה עוד קצת ועוד קצת. כי להפסיד גם את זה - זה להפסיד אותם. וזה יכאב יותר.

127 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול