להסתכל להורות בעינים. ככה, כמו שהיא.

אני זוכרת רגע אחד שבו הבטתי במיקה, בבת שלי וזהיתי את עצמי. היו הרבה רגעים כאלה, אבל הרגע הזה היה שונה. היא עמדה מולי, בת תשע בערך ופתאום ראיתי בה את עצמי בגיל תשע. ממש כך.

זה לא היה זיכרון. זאת היתה תחושה פנימית, מאד מפתיעה, שככה בדיוק אני הייתי כשהייתי בגילה. שהנה, אני עומדת מול עצמי, מוכרת ורחוקה.

זה היה רגע מפתיע ומרגש וגם מבלבל. איך זה קורה? איך יכול להיות שהיא דומה לי כל כך? מה היא לומדת ממני, רואה בי, מרגישה אותי? כמה דברים עוברים ממני אליה, מבלי שאני בכלל מודעת אליהם.

זה היה רגע אחד, מתוך הרבה רגעים שבהם הבנתי כמה ההורות מציבה מולי מראה. רגעים שבהם אני מסתכלת עליהן ויודעת שאת ההתנהגות הזאת, את התגובה הזאת, הן למדו ממני. ובדרך כלל המראה הזאת מחזירה אלי את כל מה שאני לא רוצה לראות.

כשהתגובה הראשונית שלה היא התפרצות, כעס- אני יודעת שהיא למדה את זה ממני. כשהשניה מרימה יד או מתפוצצת מתסכול. כשהיא יוצאת מגדרה כדי שכולם יהיו מרוצים או כדי לפשר בין האחיות. לא תמיד אני יודעת אפילו לשים על זה את האצבע. כשהן כולן מדברות בקצב של מיליון הבעות לדקה.

זה הרבה פעמים תופס אותי בבטן. כמעט פיסית. ככה אני נתפסת כאמא? כאדם? למה דווקא את זה הן קלטו והפנימו?

כל כך הרבה פעמים הייתי רוצה להיות אחרת. תמיד סבלנית, תמיד מכילה.

אבל אני לא. אני מי שאני. משתנה, לומדת , משתדלת. אבל גם כועסת, צועקת, מאבדת את זה.

רציונלית אני יודעת שטוב לילדים שההורים שלהם אנושיים. אבל זה לא עושה את זה יותר פשוט.

להסתכל עליהם ולראות את הפגמים שלנו. את מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, את הכשלונות ההוריים - זה כואב. וזה חלק מההורות. לפעמים הפגמים הם התגובה שלנו בסיטואציה מסויימת, רגש חזק חזק שהם מעוררים בנו.

והם מעוררים- לא רק שמחה והתרגשות וגאווה.

גם כעס, תסכול, דחייה ואפילו שנאה לפעמים.

כשהייתי אמא צעירה קניתי את הספר " אמא רעה" של איילת ולדמן. לא יכולתי לסבול את התחושה שכל הזמן ההורות מוצגת כמו הדמות של קריסטל בשושלת- בלונדינית, זוהרת, עם הילה. כמו האפליקציות האלה בטלפון- שמחליקות את הקמטים ומטשטשות פגמים.

רציתי משהו שמדבר על הדברים כמו שהם. כמו שאני חווה אותם. בלי לטשטש. שנותן מקום גם לכעס, לחרטה, גם לחלקים הפחות יפים של החוויה ההורית.

אני עדיין מאמינה בזה. שמה שעוזר לנו לצלוח את הטוטאליות הזאת של ההורות זה לדבר על המציאות כפי שהיא. כמו שהרבה מאיתנו חווים אותה. עם הסתירות הפנימיות, עם העוצמות- גם של הטוב וגם של הרע.

אני מקווה לעשות את זה פה. בבלוג. פעם בשבועיים. להביא את המציאות של ההורות- כמו שהורים שאני פוגשת חווים אותה. כמו שאני חווה אותה. להתעכב על הרגעים האלה בהורות- שהופכים אותה למה שהיא- גם מרגשת , גם מתסכלת, גם משמחת, גם מכעיסה. מורכבת. מרגעים רגעים.

ואני מקווה שתקראו ואולי אולי גם אתם תמצאו את עצמכם בדברים.