יש לנו בחירה. יש לנו את היכולת לבחור איך אנחנו מסתכלים על הדברים, על המציאות. גם אם היא לא מה שרצינו. גם אם אנחנו שמחים וגם אם אנחנו מאוכזבים.
השאלה החשובה היא מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה, למרות מגבלות המציאות. זה נכון במציאות הפולטית והמדינית וזה נכון באישי ובמשפחה.
גם במעבר להורות יש הרבה פעמים אכזבה. שלא לומר הלם וכאפה מצלצלת. העייפות, התלות, האיטנסיביות, השינוי בחיים ובזוגיות. לישון בהפסקות, ולהיות משועבד לצרכים של תינוק זאת לא המציאות המועדפת על מרבית ההורים. תשאלו הורים אחרי לידה. וזה לא סותר את העובדה שהם מאד מאד אוהבים את הילד שלהם. ומרבית ההורים יגידו שהגיעו לא מוכנים, שלא לזה הם ציפו.
וגם בהורות עצמה יש הרבה רגעים של מציאות שלא תואמת את הציפיות והרצונות שלנו. אנחנו לא בוחרים מי יהיו הילדים שלנו ועם איזה קשיים יתמודדו. אנחנו יכולים לגדל אותם ולהשפיע אבל אין לנו שליטה על מי הם יגדלו להיות. ולפעמים הם לא הילד שציפינו.
וגם ביומיום, זה לא תמיד מה שרצינו או חשבנו- מריבות, התעקשויות, העדפות שונות. אולי ההורות מוציאה מאיתנו רגשות שלא חשבנו שיש בנו, אולי היא מאתגרת אותנו או משעממת אותנו?
כמה פעמים כל מה שרצינו הוא יום שבתון משפחתי כיפי וקבלנו יום של צעקות, מריבות ועצבים?
החיים הם לא תמיד בדיוק מה שרצינו ויש בהם אכזבות ותסכול. השאלה היא מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה. וזה על זה יש לנו שליטה. את זה אפשר לבחור. זה לפעמים לא פשוט, לפעמים זאת עבודה פנימית. זה לא אומר שלא נתבאס. אני לא מדברת על איזו אופטימיות ניו אייג'ית ושאין עצב בעולם. יש. ועדיף שלא נתעלם ממנו.
אבל זה אומר שלמרות האכזבה והכעס והעצב וגם השמחה, נוכל גם לעשות משהו. חלק מהדברים נוכל לשנות או לעשות אחרת. חלק מהדברים לקבל. וזאת בחירה אישית. אבל יש בה גם אופטימיות. וכוח.
אם לא הייתי מאמינה בזה, לא הייתי יכולה לעבוד עם הורים....
コメント