הורות כמטוטלת נועה שי ענבים

אחרי הלידה השניה שלי קניתי את הספר אמא רעה של איילת ולדמן. אמא רעה. זה בדיוק מה שהרגשתי. זה היה ספר עלי.

כבר חודשים שאת לא שומעת את עצמך. לא שומעת את המחשבות שלך. לא יודעת מה את מרגישה, מה את צריכה. אין אותך. הלידה היא קצת כמו מפץ גדול. כמו...

היום שאחרי האחד בספטמבר. ההתרגשות שככה קצת. נשארו המתח והחששות. נשאר הכיווץ בבטן. הוא ברקע, תחושת לוואי כזאת. הילדים כבר במסגרת, אנחנו...

הורות שוחקת. היא אינטנסיבית ושורשת מאיתנו כל כך הרבה. ועוד אחרי שנה של קורונה. אז פלא שאין לנו סבלנות? שכחנו לדאוג לעצמנו

על הקצה. כולם. הורים, ילדים. כולנו על הקצה. הימים הארוכים, האינסופיים, עם ילדים בבית. הניסיון לעשות הכל מתיש ושוחק.

שבועות האחרונים הציפו את כל הפחדים שאנחנו מסתובבים איתם. מאז שהפכנו להורים אנחנו מגלים בכמה פחד זה כרוך. אז איך נשחרר אותם לעולם?

למה להתווכח על כל דבר? אני שונאת עימותים. אני רציתי שהכל ילך בשקט, בטוב. אני מנסה . באמת. ואז מאבדת את זה. אני כועסת, כל כך כועסת.

אני מפחדת מהחזרה לשגרה. מפחדת ממה שישתנה וגם ממה שלא.

אומרים שהימים האלה בבית הם זמן נהדר להיות עם הילדים ולהנות ביחד. אבל בואו, אל תמכרו לי אשליות.

אני לא בטוחה איך אני אצא מהתקופה הזאת. אני לא התכוונתי לחינוך ביתי. זה לא מתאים לי, זה לא אני. להיות כל כך הרבה שעות עם הילדים.

מה יקרה אם אני אפשל את זה? מה יקרה אם אני אתעורר בוקר אחד בהמשך החיים ואגלה שהייתי אמא נוראית? שפישלתי לאורך הדרך? ומה זאת הדרך הנכונה בכלל.

איפשהו לפני 12 שנה נכנסנו למנהרה. הפכנו הורים. כל שנה, עם כל ילדה, החיים השתנו. אנחנו השתננו. לפעמים אני מתגעגעת למה שהיה קודם.

כשאני משאירה אותך בוכה בבוקר זה שובר את ליבי. אני עומדת מולך, מנסה להבין. מנסה לא להקשיב לפחד. ואיך אני אשאיר אותך ואלך?

זהו. זה באמת נגמר. החופש, הקיץ . אבל אם מישהו היה מציע לי להוסיף עוד שבוע שבועיים לחופש הייתי מסכימה. בואו נדייק- תלוי מתי שואלים.

חזרתם מהגן. את יושבת לידו על הרצפה ומשחקים. יותר נכון, הוא משחק ואת שותה קפה. ומשתעממת. את מנסה. איזה מין אמא משתעממת עם הילד שלה?!

יש לי רגעים שאני מצליחה להתבונן עליהן מהצד. לעשות זום אאוט מכל היום יום והיחסים ורק להסתכל על האופן שבו הן משתנות.

הרגע הזה לפני השינה כשהם מתחילים לדבר. איזה רגע של קסם. כל החוכמות הכי מצחיקות יוצאות.והלב מתמלא באושר ואהבה ופחד. מהשברירות שלה ושל האושר

התפרצות זעם. כל העצמה של הזעם והתסכול של הקטנה ואחריו גל של תסכול וכעס שלי. ההלם הראשוני וחוסר האונים במפגש עם הילדה שלי שמשתנה

"אתם בכיינים." "אנחנו לא התלוננו כל כך הרבה. גם אנחנו גידלנו ילדים." "מה יש לאנשים, אם כל כך רע להם למה הם בחרו להיות הורים…" אני שומעת...

אני זוכרת רגע אחד שבו הבטתי במיקה, בבת שלי וזהיתי את עצמי. היו הרבה רגעים כאלה, אבל הרגע הזה היה שונה. היא עמדה מולי, בת תשע בערך ופתאום...